אני אוהב את הימים של סוף אוקטובר - תחילת נובמבר. האוויר נושא
עמו את ריח הגשם הראשון, המעניק תחושת רעננות ועימה אופטימיות
שהנה דווקא עתה יהיה בי הכוח לבצע את כל המטלות שרודפות אותי
עוד מן הקיץ. בלילות אני משאיר חלון פתוח ונותן לאוויר הצונן
מעט למלא את החדר, אז אני מתכסה היטב וגופי מתמלא חמימות
נעימה, כאשר את פניי מלטפת רוח קרירה. אני נרדם. בבקרים אני
מתעורר אל אור רך ואל ריח רענן של גשמי סתיו. אני נותן לתחושות
האלה למלא אותי, מוכן ליום חדש.
בדרך כלל אני מבלה את הבקרים בסטודיו מול שולחן העבודה או בחדר
המחשב מבצע פרויקטים שונים. עתה עליי להכין סדרת איורים לטור
שבועי. מן הסתם הבחנתם בעבודות שלי. יש לי סגנון משלי שטפחתי
עם הזמן. בלימודיי בעיצוב גרפי למדתי על שיטת הגשטלט, המסבירה
כיצד המוח שלנו מעבד מידע חזותי, ולפיה אנו תופשים תבניות
בהתאם לחוקים מסוימים. גם אם חלקים מסוימים בתבנית יהיו חסרים
המוח ישלים את החסר ואנו עדיין נתפוש את התמונה השלמה. למשל,
אם נצייר ריבוע אבל נמחק החלק האמצעי בכל צלע כך שיוותרו
לפנינו בסוף ארבעה קודקודים בלבד, אנו עדיין נתאר את מה
שלפנינו כריבוע ולא כסדרה של קודקודים חסרי משמעות. כך זה
בציורים שלי, אני לא מצייר קווים רציפים אלא מקטעים, כאשר המוח
של המתבונן בציור משלים את החסר.
כשאני יושב לצייר, אני חש באני האמיתי שלי והאותנטיות הזו
מעניקה לי סיפוק שרק אלה שעושים מה שהם באמת רוצים לעשות
חווים. הרי במרבית הזמן אנו שחקנים. חובשים מסכות ומעלים
מופעים לא רק כלפי החוץ אלא גם כלפינו עצמנו ולעתים כבר קשה
לנו להבדיל בין צורך אמיתי שלנו לבין ההכרח להרשים את אלה
שסביבנו.
אם היה זה אפשרי הייתי מסתפק בציור לפרנסה, אבל מאיור מזדמן
לעיתונות קשה מאד לשלם את החשבונות. אז אני מחפש בזמן האחרון
עבודה בעיצוב גרפי. לאחר ששלחתי קורות חיים לכמה וכמה משרדי
פרסום, הוזמנתי לראיון עבודה בחברה אחת הממוקמת בראשון לציון.

הסיפור שלי מתחיל ביום הריאיון ונפתח בבוקר סתיו. היה זה מאותם
בקרים שתיארתי קודם. כבר שהתעוררתי, יכולתי לחוש שמשהו טוב
עומד לקרות. באופן טבעי סברתי שזה יהיה קשור לריאיון העבודה,
אבל אומר כבר עתה מה שקרה אחר כך לא נגע כלל לחיפוש פרנסה, אלא
לחיפוש משמעותי יותר. אבל אני מקדים את המאוחר.
לאחר שפקחתי העיניים הבטתי לרגע קל למעלה, בתקרה. אמנם דירת
שני החדרים בה אני מתגורר די קטנה, מכילה חדר שינה סטנדרטי,
מין חדר אירוח קטן ומטבחון, אשר אדם אחד עובר בו בקושי, אך
התקרה הגבוהה, טיפוסית לשכונת פלורנטין בה אני גר, מפצה על
ממדיה הזעירים ומעניקה בזכות החלל הרב תחושה של מרחב נדיב.
קמתי ונכנסתי למטבח, המרוצף בפסיפס גיאומטרי ישן, צבעוני,
מקסים כמו שהיה אצל סבתי. פתחתי המקרר ושלפתי מעדן שוקו, אחרי
שסיימתי לאכול את "ארוחת הבוקר", צחצחתי השיניים ורק אז חזרתי
לחדר השינה להתלבש. תוך 20 דקות כבר סגרתי מאחוריי את דלת
הדירה.
כאשר יצאתי החוצה, שאפתי עמוק לתוכי את רעננות הבוקר וחייכתי.
כזה אני. נכנסתי לסובארו החבוטה שלי והתנעתי. כלום לא קרה.
ניסיתי שוב, אבל קלטתי שהמצבר הלך. אפשר לנחש איך הגבתי. אחרי
כמה רגעים של דפיקות על ההגה ודברי נאצה, יצאתי מהאוטו ותהיתי
מה יהיה צעדי הבא. שקלתי אם לקחת מונית, אולם החלטתי לוותר על
האפשרות שייפול עליי נהג מונית פטפטן ופניתי לכיוון תחנת
האוטובוס הממוקמת כמה עשרות מטרים מביתי. עליתי על קו שנוסע
לתחנה המרכזית של ראשון. הנסיעה ארכה כמחצית השעה, מספיק זמן
כדי להירגע, לשים מאחוריי את הבלאגן עם האוטו ולשוב למצב הרוח
הטוב של תחילת היום. כאשר ירדתי בתחנה המרכזית השעה הייתה 8
בבוקר, מכיוון שהריאיון נקבע לשעה 9, הייתה לי שעה שלמה
להעביר. המשרד בו אמור הייתי לעבור את הריאיון ממוקם היה כמה
דקות הליכה מן התחנה, אז החלטתי להסתובב מעט באזור התחנה,
להנות מהאוויר הקריר.    
יצאתי משער התחנה והמשכתי לצעוד לאורך המדרכה המקיפה את המקום.
לאחר כמה עשרות צעדים ראיתי מעבר לכביש מתחם מוקף גדר חיה.
הבחנתי בפתח במרחק כמה מטרים הלאה. כאשר התקרבתי למקום יכולתי
כבר לקרוא את הכתוב בלוח התלוי מעל הפתח. היה רשום שם : "בית
קברות צבאי". מיקומו של בית קברות סמוך לתחנה המרכזית נראה לי
מעט מוזר, שיערתי כי המקום הוקם עוד בטרם נבנתה תחנת
האוטובוסים.
מבעד הפתח יכולתי להבחין בשורת מצבות שיש בלב גינה ירוקה.
החלטתי להיכנס. אולי זה ישמע מעט לא מקובל, אבל אני אוהב בתי
עלמין. בעיקר בזכות השקט המוחלט שאופף את השטח הרחב, כל כך
שונה מהרעש הבלתי פוסק בהווייתנו היומיומית. אנשים המבקרים את
יקיריהם נוטים תמיד לדבר בלחש, כאילו חוששים להפריע את מנוחתם.
אך אלה אינם נחים, שהרי מנוחה טומנת בסופה יקיצה. כך המתים
והחיים בשתיקתם מעניקים למקום את צביונו הייחודי. השקט האופף
את שבילי המעבר בין הקברים חודר פנימה ועבורי הוא מקור נחמה,
כאשר אצל אחרים, אולי, יכול הוא להוות דווקא מקור לחרדה.
התהלכתי מעט בין המצבות. סמוך למרביתן הוצבו עציצי נוי.
השבילים המרוצפים היו נקיים ובכלל נראה שיש מי שמטפח ומתחזק את
המקום באופן שוטף. לפתע הבחנתי במרחק מה ממני בחלק נוסף של בית
הקברות, אך בו לא היו מצבות, עציצים או אפילו ריצוף. התקדמתי
לעבר המקום ומצאתי שלט קטן. בשלט היו כתובים הדברים הבאים:
"כאן נקברו חסרי השם שנפטרו מדבר ומרעב בשנים תרע'ד-תרע'ט".
לבי נצבט. המלים האלה טמנו בחובן משהו כל כך עצוב ונוגע ללב.
ניסיתי לחשב את השנים לפי הלוח הגרגוריאני. נעזרתי בפיסת ידע
שנותרה במוחי משיעורי ההיסטוריה של ילדותי לפיה פרעות
תרצ"ח-תרצ"ט התרחשו בשנים 1938 ו-1939. משמע, תרע"ד-תרע"ט הן
1914-1919. כלומר, נקברו במקום אנשים שהגיעו לארץ ישראל,
לפלשתינה, בתחילת המאה העשרים. בוודאי היו אלה חלוצים, חדורי
ציונות, אשר קיוו לבנות כאן בית ולייסד שושלת, אך מתו אלמונים
ואומללים. הבטתי בקברים נטולי המצבות, מוזנחים, יתומים. היה לי
ברור שאנשים אלה נשכחו מזמן וכנראה לא הותירו איש אחריהם. לפתע
בין אותם קברים עלומים הבחנתי בקבר ועליו היה רשום שם. נדהמתי
למצוא את שם משפחתי רשום בו, למעשה השם המלא היה כשמו של אבי,
אלכסנדר פלדמאן.
אפשר להניח כי שם זה אינו נדיר, אולם עד כמה שידוע לי הכתיבה
של פלדמן אם 'א' בין שתי האותיות האחרונות ייחודית למשפחתי,
לפיכך התעוררה בי הסקרנות למראה קבר זה. לא ידוע לי דבר על
משפחתו של אבי. אבי נפטר כאשר הייתי בן 4 שנים. עד כמה שידוע
לי הוא היה בן יחיד ולאחר מותו לא נותר בידינו מידע כלשהו על
משפחתו.
לאורך השנים, מדי פעם, הייתי שואל את אמי לגבי אבי, אולם היא
תמיד הייתה עונה שאינה יודעת דבר לגביו. ניסיתי לדובב אותה
לומר משהו עליו או על משפחתו, אך היא לא שינתה עמדתה. אם הייתי
מתעקש ושואל שוב היא הייתה נוטה לומר: "מה הטעם". תהיתי מדוע
היא אינה מעוניינת לספר לי על אבי- הרי גם אם היה דיסקרטי לגבי
עברו וודאי שתפה לאורך ימיהם יחד במשהו מזיכרונותיו- והסקתי כי
עבור אמי, אשר ביומיום תמיד הייתה אישה מעשית, באמת אין כל
משמעות להיסטוריה של אדם שלא הכרתי מימיי.
ייתכן כי הסיבה לחוסר השיתוף מצד אמי היא עמוקה יותר וקשורה
לעברה שלה. אמי היא ניצולת שואה. היא שרדה את מחנה סוביבור
הנורא, אך נאלצה לצפות בהוצאה להורג של הוריה ושל אחותה
הגדולה. היא כמובן לא שתפה אותי בפרטים אלה, היא מעולם לא אמרה
דבר על קורותיה במקום ההוא. היה זה אחיה, דוד שלי, אשר סיפר לי
על הזוועות שחוותה אמי המסכנה כילדה במחנה העבודה.
תהא הסיבה כל שתהא, אמי טועה. בוודאי שיש משמעות לעברו של אבי
עבורי. כל אחד מאתנו נושא בתוכו סיפור אישי, שהוא מציגו בפני
אחרים ואפילו בפני עצמו. אנו משלבים בתוך הסיפור הזה את אותן
חוויות התואמות לגרעין המרכזי של הסיפור ונוטים שלא בידיעתנו
להשאיר מחוץ לסיפור את אותן חוויות שאינן מתאימות לחוט השדרה
של הסיפור וזאת כדי לשמור על קוהרנטיות פנימית. למשל, אני רואה
עצמי טיפוס עצמאי, אך לא תחרותי וזיכרונותיי עוסקים רבות
באירועים המאוששים תפישת עצמי זו, ולמעשה עד לאחרונה אם הייתי
מתבקש להעלות זיכרון המפריך זאת, לא הייתי מצליח בכך. אך לאחר
בחינה עצמית מדוקדקת העליתי בזיכרוני כמה חוויות בהן הייתי
תחרותי במיוחד, אפילו עד כדי פגיעה מכוונת באחרים. כלומר, נראה
שמידע לא תואם מסוג זה סולק על ידי וכמעט נשכח.
חלק נוסף בסיפור שלי - ובסיפור של כל אחד אחר - קשור למשפחה.
אצלי הסיפור מתרכז באבא שלי או ליתר דיוק ב "אין אבא". כילד
החלל שהותיר מותו של אבי היה מוחשי במיוחד, מכיוון שהעובדה
שאין לי אב הייתה מוזכרת שוב ושוב בעיקר כשהייתי בקרבת ילדים
אחרים. אלה היו שואלים מדוע אין לי אבא ומה קרה לו ותמיד הייתי
מתבייש באי הידיעה שלי, ואפילו היו מקרים בהם ילד כזה או אחר
בעת ריב,  ממין אלה שמתרחשים תדיר, היה מקניט אותי, צועק בלעג:
"אין לך אבא, אין לך אבא". עם השנים החלל הזה כאילו התערפל,
נסוג לאיזו פינה נסתרת בהווייתי, אולם לא לגמרי נעלם. החלל היה
ככאב עמום הנמצא שם תמיד, ולכן מעת לעת ביקשתי לשוב ולנסות
להסיר כאב זה דרך מציאת מידע על אבי. אני לא יכול לומר שפניתי
לחיפושים קדחתניים כדי לפתור העניין. אולי כי תמיד נטיתי למידה
מסוימת של עצלות ואולי יש סיבה עמוקה יותר בעטיה ביקשתי
להיוותר עם החלל הזה. אולי החלל סייע לי לראות עצמי כמעין דמות
טראגית-רומנטית וראייה זו העניקה לי תחושת ייחודיות. בכל זאת
לפני כמה שנים נסעתי לבית התפוצות בתקווה למצוא שם עקבות
אפשריות שהותירו אחריהם אבי ובני משפחתו. אך חיפוש במאגר השמות
במקום העלה חרס. מאז לא בצעתי חיפוש נוסף.
אי אפשר לומר שחשבתי על אבי כל יום, אולם היה זה חלק בלתי נפרד
מקיומי, נמצא מעט מתחת לפני השטח, תמיד נוכח-לא נוכח ומתעורר
בכל מיני רגעים, בעיקר שמוזכרת בפניי המלה 'אבא' או כמובן כאשר
שאלו אותי על אבי. למעשה לאורך כל ילדותי תמונתו של אבי הייתה
תלויה בחדרי, מעל מיטתי, מזכירה לי תמיד כי אני הוא יוצא חלציו
של אחד שלא ידוע לי דבר לגביו.
ניסיתי בכל זאת לומר לאמי מה הטעם בניסיונות האלה לברר על אבי,
ואמרתי לה את כל אשר אמרתי כאן, אולם היא לא ירדה לסוף דעתי
ונותרה מבוצרת בעמדתה שאת העבר יש להותיר בעבר.
בעומדי מול המצבה ששמו של אבי נחצב בה קבעתי לברר מה עומד
מאחורי אותו שם. מכיוון שהיה עליי לעזוב את המקום לטובת ריאיון
העבודה שנקבע לי, החלטתי לשוב אל בית הקברות ולפנות אל אנשי
החברה קדישא המקומיים עם סיום הפגישה.
בינתיים היה עליי להגיע לריאיון העבודה. לא תהיה זו הפתעה אם
אומר שדעתי הייתה פזורה משהו במהלך הפגישה. המראיין, גבר
מרשים, לבוש בקפידה, היה ענייני ומקצועי. הוא דפדף בתיק
העבודות שלי, בירר פרטים לגביי והעלה מצבים בעייתיים בעבודה
ושאל כיצד הייתי מטפל באלה. כל עוד אני דיברתי, הייתי ממוקד,
אולם כשהיה הוא פותח במונולוג כזה או אחר, נטיתי לחזור אל בית
הקברות ואל אותה מצבה מסקרנת והמשכתי לתהות אם השם החרוט שם
קשור אל שמי. מתישהו כחכח המראיין ואני שבתי להביט בו והבנתי
כי הוא הבחין בדעתי הפזורה. התנצלתי, המצאתי איזה תירוץ
וחיכיתי שימשיך בדבריו. הריאיון המשיך, אך אני חשתי שההזדמנות
לעבוד שם אבדה.
עם סיום הריאיון יצאתי חזרה אל הרחוב ופניתי לשוב אל בית
הקברות. הנחתי שבידיהם של אנשי חברה קדישא מרוכז המידע המפורט
על הקברים אשר בחסותם. עם כניסתי למקום התחלתי לחפש מבנה העשוי
לשרת את הנהלת בית העלמין. מצאתיו בקצה המרוחק של המקום. דפקתי
בדלת ונכנסתי פנימה. החדר שנגלה לעיני היה קטן וערמות התיקים
שנערמו בכל פינה בו רק חיזקו רושם זה. למרות ממדיו המצומצמים,
היה בו מספיק מקום לשולחן מצופה פורמייקה שעליו מונח היה מחשב
IBM מיושן ולכסא אחד בו ישב לו גבר לבוש שחור וחבוש כיפה. קשה
היה שלא לחייך לאור הסתירה הברורה בין גודלו של האיש, שניחן
בגוף בעל כרס גדולה ומשתפלת, לבין החדר הקטן והצפוף בו מוקם.
למזלי, לא נראה כי חיוכי פורש כעלבון, ועדות לכך הייתה בחיוך
חם שהשיב לי האיש ובברכתו לשלום. השבתי ברכה וביקשתי את עזרתו.
סיפרתי לו על המצבה ושאלתי אם אפשר לקבל פרטים על האדם הקבור
שם. האיש מסר לי שאינו יכול למסור המידע מיד מכיוון שהתיקים
האישיים של אלה שנקברו לפני קום המדינה אינם שמורים במחשב אלא
בארכיב המרכזי בירושלים. אם אני מעוניין, המשיך האיש, אפשר
לשלוח בקשה לשליפת התיק. ביקשתי לעשות זאת והותרתי את פרטיי
כדי שיחזור אליי עם קבלת התיק.
האירועים האחרונים הובילו אותי לחשוב על אבי. כאמור, הייתי בן
4 שנים כאשר הוא נפטר. בוודאי שאין לצפות שיהיו לי זיכרונות
ממנו, הרי כמריבתנו איני זוכר כמעט דבר עד גיל חמש לפחות.
פרויד כינה זאת: "אמנזיה של הילדות" וטען שאנו כפעוטות איננו
יכולים להתמודד עם הקונפליקטים של השנים הראשונות ולפיכך אנו
מדחיקים הכל. מאידך, יש הטוענים שאיננו זוכרים את אשר קרה
בינקותנו כי מוחנו אינו בשל מספיק באותו השלב. כך או אחרת איני
זוכר דבר מאבי, ואולי אדייק אם אומר כמעט דבר, מכיוון שבכל זאת
יש לי תמונה בראש של גבר גדול, הנראה כמו זה אשר בתמונה התלויה
מעל מיטתי, המביט בי וחיוך גדול ממלא את פניו. איני יודע אם
זהו זיכרון או אולי חלק מחלום שחלמתי בשלב מאוחר יותר של חיי
ואולי זהו זיכרון בדוי, כזה שנברא מתוך חלקים לא מודעים שלי
כדי ליצור מין קשר עם האדם שלא הכרתי. לעולם לא אדע אם זהו
זיכרון אמיתי ועמימות זו רק מגבירה את אותו חלל הממלא את תוכי
לגבי זהותו של אבי.
לאחר כמה ימים קבלתי מכתב כי לא נמצא דבר על האיש באותו ארכיב.
פניתי שוב לאותו איש של החברה קדישא והוא אמר שזה די שכיח כי
עם המעבר למערכות הממוחשבות מידע רב מאותה תקופה הלך לאיבוד.
הוא הציע לי לחזור לאותה חלקה ולבחון את הקברים ליד, יתכן שאלה
שנקברו בסמוך לו קשורים אליו. רעיון זה נראה לי הגיוני וכך
עשיתי. גיליתי כי הקבר הסמוך הוא של אישה ששמה "פרומה פרויליך"
ולידה קבור בעלה, יעקב פרויליך. מסרתי הפרטים לאיש, אשר שלח
בקשה חדשה לארכיב המרכזי.
חזרתי הביתה. לפתע הדירה שלי נראתה ריקה. חלפו כבר שישה חודשים
מאז עזבה גלי ובינתיים התחלתי להתרגל מחדש לרווקות ולפתע עלתה
בי שוב התחושה של לבדות כמו זו שליוותה אותי בחודשים הראשונים
מאז עזיבתה... לא, לא לבדות, אלא בדידות שהרי אין שני מושגים
אלה זהים. היה זה כמדומני סאראמאגו שאמר שהבדידות אינה החיים
לבד כי אם אי היכולת שלנו להיות בני-לוויה למישהו או למשהו
שנמצאים בתוכנו. ובאמת נדמה לי שמאז שנותרתי עם עצמי קשה לי
יותר לנהל את השיח הפנימי הזה ואולי, עתה אני תוהה, עזיבתה של
גלי העצימה איכשהו את אותו חלל שבי, והוא מפריע לביצוע הדיאלוג
האישי שלי, כאילו המלים פוסעות בשביל ולפתע מגיעות הן לבור רחב
ועמוק ואינן יכולות לעוברו. לא. עזיבתה אותי לא העצימה אלא
חשפה אותו ביתר שאת. הקשר איתה אפשר לי להסוות את הקושי שלי
לנהל את השיח האישי ועתה בלעדיה, כאשר נותרתי לבדי, עמימותו של
החור נתעממה, אם אפשר לומר כך, והוא הפך לבהיר, כפי שמכפלת
מינוסים הופכת לפלוס.  
אני חוזר בראשי אל דבריה של גלי בשיחתנו האחרונה לפני שעזבה.
היא אמרה שלאחר 34 שנים של קיום היא הייתה מצפה מאיש כמוני
לדעת כבר לאן הוא הולך, "אתה לא סגור על עצמך", הוסיפה. מה זאת
אומרת: "לא סגור על עצמך"? זו סיבה לסיים קשר של כמעט שנתיים?
ואם כבר להשתמש בתואר "סגור", מילא הייתה אומרת שאני אדם סגור,
הייתי אולי יכול להבין שהיא אינה מסוגלת להישאר בקשר אינטימי
עם אדם שלא משתף, אבל לומר שאיני סגור על עצמי... מה היא מצפה
ממני? האם עליי להיענות לאיזה קריטריונים עלומים שנקבעו על ידי
אדם אחר ואם לא אנטש? ואולי קצב הדברים שונה אצלי, אולי נדרשות
עבורי עוד כך וכך שנים כדי לדעת את יעדיי. איני מתכוון להתנצל
על כך. האמת, כן התנצלתי אז, כאשר היא אמרה זאת. ניסיתי לשכנע
אותה שלא תלך. היום אני מבין שטעיתי שניסיתי זאת. חוסר
הסובלנות שלה למקום שלי הוא זה שהביא לפרידה ולא זהותי שעדיין
מתגבשת. לפחות כך אני אומר לעצמי.
מה פתאום חשבתי על כל זה עכשיו? טוב, אני מניח שזה די ברור,
החיפוש אחר הסיפור מאחורי המצבה הוא למעשה החיפוש אחר אבי
ויותר מכך ניסיון להשלים את זהותי דרך התמודדות עם חלקים
חסרים.
כמה ימים מאוחר יותר זכיתי לתשובה לגבי הקבר של 'פרומה
פרויליך'. נאמר לי שפרומה זו נקברה בסמוך לאחיה הוא 'אלכסנדר
פלדמאן'. פרומה נקברה על ידי בנה, איש בשם: "ברוך פרויליך".
חזרתי אל בית הקברות ואל נציג החברה קדישא שסייע לי קודם
וביקשתי פרטים נוספים לגבי אותו 'ברוך פרויליך'. קיוויתי
שפרויליך הותיר אחריו מספר טלפון או כתובת כדי ליצור עימו קשר
בעת הצורך. לצערי הרב לא מצא האיש מידע נוסף. הודיתי לו על
העזרה שהגיש עד עתה ויצאתי משם.
חשתי כי אני הולך ומתקרב לקראת פתרון חידת המצבה ההיא. ידעתי
כי כך או אחרת אצליח לאתר את משפחת פרויליך. פניתי לאמצעי
היעיל ביותר לאיתור אנשים, לאינטרנט. מדהים כמה מידע מכיל
האינטרנט. פעם הרצתי את שמי בגוגל וגיליתי שיש כמה וכמה דפי
רשת בהם שמי מופיע כמאייר של פרויקט כזה או אחר. עתה נכנסתי
לגוגל, הקלדתי 'ברוך פרויליך' ולחצתי 'המשך'. המסך התמלא
ברשימת אתרים ודפי רשת בהם מופיע השם המלא. למזלי הרב, באחד
מאלה נרשם לצד ברוך פרויליך השם פרומה. כיוונתי את סמן העכבר
על שם האתר ולחצתי.
לא האמנתי לאן הגעתי. בעמוד שהופיע לפניי הופיעה תמונה ישנה
ובה נראו מספר דמויות חלקן עומדות וחלקן כורעות ברך. מתחת
לתמונה היה רשום: 'חברי משפחת פרויליך'. חלק מן הדמויות בתמונה
סומנו בעיגול ומהן נמתח קו שבסופו נרשם שם. הראשון שהבחנתי בו
היה 'פרומה פרויליך'. האישה שהשם היה קשור אליה הייתה צעירה
בשנות השלושים לחייה. לבושה הייתה שמלה ארוכה וחסרת חן ופניה
היו חמורי סבר. בידיה היא אחזה בתינוק אליו חובר קו נוסף
ובסופו השם "משה פרויליך", ולידה ניצב ילד חייכני, לבוש חגיגי,
ואף הוא סומן בעיגול ועוד לפני שהבטתי בשם ידעתי כי זהו "ברוך
פרויליך".
האתר מתברר נבנה על ידי הנכד של משה פרויליך ובתחתית הדף
הופיעה כתובת האי-מייל שלו. התרגשתי למצוא הכתובת כי ידעתי
שעתה אוכל ליצור קשר עם המשפחה וייתכן שבקרוב תהיה בידי התשובה
לשאלתי האם אלכסנדר פלדמאן הוא הסבא רבא שלי מצד אבי.
בלילה שכבתי במיטה, הבטתי מעלה בתקרה, שהייתה צבועה בגוון
כתמתם שנבע מהאור שחדר מן החוץ. הייתי שקוע במחשבות, לפתע חשתי
בעקצוץ בעיני השמאלית. מצמצתי ואז חשתי בלחלוחית שבה. עיני
דומעת. תחושה של דכדוך הצטרפה לה ולא הבנתי מדוע הרגשתי כך.
היה זה מאותם מקרים בהם אנו חווים לפתע רגש ואיננו מבינים לרגע
מה מקורו, עד שאנו נזכרים במחשבה שהקדימה אותו. לכן ניסיתי
לשחזר את מחשבותיי טרם העקצוץ ונזכרתי שחשבתי שהמיטה כה רחבה
ואני נמצא בה לבדי. כבר הרבה זמן. אני חושב שכל החיפוש הזה אחר
הפלדמאן ההוא עשה אותי מודע יותר ל"לבדות" שלי.
ההודעה ששלחתי באי מייל הובילה למספר טלפון וכך יצרתי קשר עם
נכדו של משה פרויליך, גיא, נער בן 16, אשר כמוני היה סקרן לגבי
מורשתו ומתוך שאיפה לכבדה בנה את האתר אליו נכנסתי בחיפושיי
אחר פרויליך. לצערי לא היה בידיו של גיא המידע המתאים כדי
לגלות אם קיים קשר בינינו, אולם הופתעתי מאד לשמוע שסבו, אותו
תינוק מן התמונה, עדיין חי ונושם והוא בן 91 שנים, וגיא הבטיח
כי יפגיש אותנו.
הפגישה נקבעה להיערך בביתו של הסב. הגעתי אל הכתובת שנמסרה לי.
נעצרתי לפני בניין "רכבת", מאלה שנבנו בשנות החמישים או השישים
על ידי חברות כמו "עמידר" או "עמיגור" ובהם שוכנו אז פועלי
ישראל אידיאליסטיים והיום אפשר למצוא בהם עולי ישראל שהמוטו
שלהם הוא, אפשר לומר, "זה מה יש". נכנסתי לכניסה השלישית אל
חדר המדרגות והתחלתי לטפס לאיטי. קירות חדר המדרגות היו
קלופים, אך עדיין אפשר היה להבחין כי פעם היו צבועים ירוק חסר
חן. מקטעי הסיד הירוק שנשרו הותירו אחריהם תבניות גיאומטריות
לא מוגדרות בלבן. האטתי תנועתי עוד יותר ונעצתי מבט בתבניות
מחפש פרצופים בתוכן, כפי שהייתי עושה כילד כאשר הייתי מביט
בצלליות שנפלו על הקיר בחדרי. בסופו של דבר הגעתי אל הקומה
השלישית ונעמדתי מול דלת בה קבוע היה שלט עץ שבו היה כתוב
בפשטות "פרויליך". צמרמורת עברה לאורך גבי, האם מצאתי קשר אל
משפחת אבי? קיוויתי מאד שכן ועם סיום מחשבה זו הקשתי על הדלת
והמתנתי. מן הצד השני שמעתי "רגע" ולאחר כמה שניות נפתחה הדלת
ומולי ניצב איש קשיש, כפוף מעט ועל פניו נסוך חיוך מסביר פנים.
הוא ברך אותי לשלום והזמין אותי פנימה. כאשר נכנסנו אל הסלון
הבחנתי בנער היושב בכורסא, אשר הזדהה מיד כגיא. מיד לאחר
שהתיישבנו, ללא השתהות, ביקש הסב לשמוע את סיפורי. הופתעתי מן
הישירות הזו. ניתן היה לצפות לכמה דקות של שתיקה מביכה או
לפחות לשיח לא מחייב על ענייני דיומא, שהרי היינו זרים גמורים.
אולי לעת זקנה כדאי לוותר על מיני גינונים ולנצל הדקות הנותרות
ביעילות על מנת להספיק את כל אשר נדחה מפעם. כך או כך, השבתי
מבטי, אשר נדד לשנייה ברחבי המקום, אל פניו של האיש והתחלתי
לספר את סיפורי.
תיארתי בקצרה את מהלך אותו יום שהביאני אל בית הקברות ואל אותה
מצבה, וכאשר התחלתי לספר על אבי, שלפתי מתיקי את תמונתו, אשר
לקחתי מבעוד מועד מאימי. פניו של פרויליך אשר עד עתה היו
חתומות הביעו פליאה ולרגע הוא נראה כמו דמות מסרט מצויר עם פה
שמוט וגבות מורמות. "זה פלדמאן, אין ספק בכך", אמר פרויליך.
עתה היה זה תורי להביע תמיהה, "אתה בטוח?", שאלתי. "מאה אחוז",
ענה פרויליך בביטחון. לפני שהספקתי לעכל מעט את משמעות הדבר
ביקש הקשיש שאמשיך בסיפורי. בוודאי נראיתי מעט מבולבל כי גיא,
שעד עתה לא השמיע קולו, אמר "סיפרת על אבא שלך". הבטתי בו,
פתאום מודע לנוכחותו, הנהנתי ואז שבתי לדבר על אבי. אם עד
התערבותו של פרויליך הייתי מרוכז כולי בתהליך הסיפור של
האירועים, עתה מאז האמירה שאבי קשור לפלדמאן ההוא חשתי מפוצל
לשניים, כאשר במישור אחד אני ממשיך לספר על חיפושיי אחר שורשיי
ובמקביל אני מנסה לעכל כמעט ללא מלים בתוך מחשבותיי את ההבנה
כי אני קשור לשני האנשים האלה היושבים בסמוך לי וכי נראה
שמצאתי איזה חיבור אל אבי והכל קרה או לפחות התחיל באופן מקרי
לחלוטין.
לפתע בעוד מבטי פונה אל הקשיש הבחנתי בנכדו מתקרב אליו ומוסר
לו תמונה. גיא לא נכנס אל שדה הראייה שלי מן המקום בו ישב אלא
מן הכיוון הנגדי, משמע הוא לא נכח באופן רציף בזמן שסיפרתי את
קורותיי ואני אפילו לא הרגשתי שגיא עזב את מקום מושבו. בכל
אופן, אני השתתקתי, חשתי כי התמונה הזו היא עבורי. פרויליך
הביט בתמונה ואז פנה אליי.
"הנה", אמר פרויליך, "זו המשפחה". הוא מסר לי את התמונה. מיד
זיהיתיה, זו הייתה התמונה שפורסמה באתר של הנכד. הקשיש הצביע
על חלקו הימני של התצלום בו הופיע זוג צעיר. הגבר, איש חמור
סבר, לבוש חליפה כהה, אלגנטית, לצווארו עניבת פרפר. האישה
לידו- עיניה, למרות שהן למעשה בקושי נראות, מביעות חום וטוב
לב. בידיה של האישה נח תינוק כמעט בלתי נראה. "אלה הם", אמר
הקשיש "אלכסנדר וחנה פלדמאן", לאחר שהות של כמה שניות, הוסיף:
"התינוק בידיה של חנה הוא בנם, יהודה". נעצתי מבטי בתינוק,
"יהודה", הרי זה שמו של סבי. הייתכן?

מתברר שסבי עזב את סבתי לטובת חברתה הטובה. גירושיה של אחת היו
לנישואיה של האחרת. הברית החדשה לא התקבלה בהבנה בקרב חברי
היישוב הצעיר. יהודה פלדמאן ואשתו החדשה עזבו את הישוב. "סבתך
נותרה לבדה עם אביך. כמה שנים אחר כך בבוקר אחד היא עצמה עזבה
היישוב יחד עם בנה ומאז לא ידוע לי מה עלה בגורלה". ומה לגבי
סבי? פרויליך לא ידע דבר. "מי יודע", הוא אמר: "יכול להיות שהם
הקימו משפחה חדשה ונולד לסבך ילד נוסף, אח, חצי-אח לאביך".
יותר מכך, חשבתי לעצמי, יתכן שסבי עוד חי ושיש לי דוד, יתכן
שיש לי קרובי משפחה שלא ידעתי עליהם ואם כך יכולים הם לפתוח
בפניי צוהר אל מורשת שלא הכרתי ולא האמנתי שאי פעם אכיר.
עתה כאשר אני רושם מלים אלה יודע אני כי עליי לנסות ולחפש אחר
סבי. החלל שבי לאחר כל הסיפור הזה צמצם ממדיו וכעת אני מדמה
אותו בגודל קופה של מחט, וברור לי כי אם אפגוש את סבי ואת
משפחתו יהיה זה כאילו טלאי הושם על אותו חור וכך לא אדע את
אותו כאב עמום, אשר היה עד עתה מנת חלקי.
ובינתיים סיפורו של אבי מצא מקומו בסיפורי שלי והפגישה שלי עם
בן דודו אפשרה לי להמיר את הלא-סיפור, אם אפשר לכנות כך את
החלל ההוא, בסיפור שהעניק לי תחושה של רציפות, אשר חסרה לי עד
כה. הסיפור אטם לפחות חלקית את אותו חלל, אותו חור אשר היה
בנרטיב שלי. עתה, מזה זמן רב, ואולי בעצם מתמיד, שקט מציף את
הווייתי, מין חוויה של הרמוניה המעניקה לי רוגע לו כמהתי תמיד
מעט מתחת לפני השטח.