ידי הגנה על פניי מפני רוח החורף הקפואה וגופי מנסה, במאמץ,
להתנגד לרוח שהחלה לנשוב לפתע.
הגשם ריקד על מעילי ואור פנסי הרחוב סינוורו את עיניי.
נכנסתי לבניין ועליתי לקומה השניה.
נכנסתי בשקט בשקט בדלת, ולחדרי הקט.

התפלאתי לראות, בחריץ הקטן שמתחת לדלת, את האור שדלוק בחדרי,
הרי כיביתי אותו כשיצאתי.
פתחתי את דלת חדרי ועיניי התרחבו כשראיתי אותו.

פלג גופו העליון היה חשוף, מתחת לשמיכת הפוך שלי. עיניו
עצומות, ולפי נשימתו השלווה ידעתי שהוא ישן.
ידיו היו מונחות על בטנו, מלאת הריבועים, ושערו מפוזר לכל
עבר.
התישבתי על הכסא, שליד מכתבתי, היכן שנמצא המחשב והפעלתי מספר
שירים, שקטים.

ראיתי, בזווית עיני, תזוזה מהמיטה, והפנתי את מבטי לעברה.
הוא הביט בי, כשנשכב על הצד, נשען על אמת ידו.
"היי.. לקח לך הרבה זמן להגיע..." אמר, והרטיב את שפתיו
היבשות.
"מה אתה עושה פה?" היה הדבר הראשון שיצא מבין שפתיי.
"מחכה לך" ענה.
"מי הרשה לך להכנס לחדרי? ועוד לשכב במיטתי!?".
"הורייך. ואחיך, וכל מי שנמצא בבית" אמר לי, קולו יציב.
"מי זה 'כל מי שנמצא בבית'?" שאלתי, בחשד.
"כמה חברים של הורייך, נראה לי. הם חמישה במספר, בנים ובנות"
ענה ומשך בכתפו.
נאנחתי. "ומה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו.
הוא לא ענה. הוא קם מהמיטה וסידר את שערו מול המראה שלי.
"מנומס לענות על שאלות, אתה יודע" עקצתי אותו.
"אני יודע. אך יש גם את זכות השתיקה" ענה בציניות.
עפעפיי עיניי התכווצו.
"אך זוהי גם זכותי המלאה לדרוש את התשובה. אחרי הכל, אתה...
פלשת לטריטוריה שלי" החזרתי לו.
הוא שתק למספר דקות, שערו אסוף בקוקו בין ידיו.
"את צודקת" ענה לבסוף "אכן מגיע לך הסבר".
נאנחתי כשהתקדם לעברי ונעמד מולי, עם כל המטר שמונים שלו.
"ובכן?" שאלתי, מנסה להישאר בארשת פנים סבירה.
הידקתי את שיניי כשנגע בלחיי בגב ידי.
"הבטחת שלא תעשה את זה שוב. אני עצמי לא אתן לך! אני לא
אעבור על כך שוב!".
"זה היה לפני שנתיים" אמר, בזלזול-מה.
הדחקתי את ידו, וקמתי.
רעד עבר בגבי, כשהרמתי מעט את מבטי, כדי להסתכל בעיניו.
"צא!" סיננתי מבין שיניי.
הוא נותר עומד במקום, מבטו קפוא.
"צא!" חזרתי.
"ואם לא אצא. מה תעשי לי?" שאל.
נאנחתי.
"מאום" ענה במקומי "לא תוכלי להזיק לי. לא משנה מה. ואת יודעת
את זה... עוד בפעם שעברה, לא יכלת להזיק לי" הוא התקרב אלי,
ונצמד אליי.
פסעתי אחורה, במהירות, ונתקלתי בכיסא.
הוא חייך והתקרב אליי.

זעקתי כשאחז בידי, וזעקתי נחלשה יותר ויותר כששפתיו נעלו את
שפתיי.
התחלתי לבכות, וניסיתי למרוט את שערותיו, כשהוריד ממני את
החולצה.
זה לא מנע ממנו להמשיך ולהפשיט אותי, שפתיו עדיין נעולות על
שפתיי.
הרגשתי את הדמעות מחליקות מבין שפתיי, ונצברות בתוך פי.
כשלבסוף ניתק את שתיו משפתי, היה זה רק לשנייה, כדי להביט
עליי.
הוא חסם את שפתיי, בידו, וחייך כשניסיתי לנשוך את אצבעו.

הוא החליק יד חומה על גופי, ורעד עבר בכל מקום שנגע בו.
"כואב לך?" שאל, כש"צייר" עיגולים בבטני, באצבעו.
לא עניתי.
"כואב לך?" הוא חזר, וצבט את בטני. הוא חייך והנהן בראשו
כשזעקה נפלטה מבין שפתיי.
"תכף יהיה לך יותר"
התחלתי שוב לבכות.