אילו היית בא עכשיו,
צובא על השער החשמלי,
ממתין לנפש חיה
שתלחץ בעבורך על השלט,
תבקיע את דמותך לגבולות עולמי הלא ברורים...

אילו היית חונה
על שפת מרפסת חלומותיי
ויוצא אליי בהילוכך האווזי,
הייתי מזדקפת,
מדליקה סיגריה
ומספרת לך שגם עכשיו,
כמו בכל רגע בו הייתי לצדך,
אני הזויה.

הייתי אומרת
שלכל מה שקרה,
אחראים העלים הירוקים.
הייתי נוקבת בליבך במילים מוכיחות
כי מעולם לא בחרה בך כל תודעתי,
על שכלי, בחירתי החופשית, ותובנות חיי.
הייתי דוקרת בך קור
של עור חיוור ומבט מרוחק.


אחר כך היינו נכנסים אל הבית,
הייתי מספיגה את קירות הגבס
בצלילים שעושים לי לנוע.
הייתי מקלפת אותך מבגדיך,
ואותי משריון ההיגיון.

הייתי מלקקת את המוקה של עורך,
מעסה את חולות נדודיך,
מחדירה את זיכרון תשוקתך
לבריכת נשיותי המלאה פחדים,
תאוות,
תמימות ושליחות רסן.


אילו היית הולך אחר כך,
הייתי משמידה את שאריות תמצית הקסם,
ומזקקת את מפל רגשותיי
לצורות גרפיות של מסך המחשב,
בד הציור,
או לובנו של הדף,
אותו היו מכתימות מילים
בטיפות אדומות של געגוע,
בין ריבועים ריקים של חלל פעור.


אילו היית נשאר,
הייתי מספרת לך למה שנאתי את הילדה של השכנה.
הייתי אומרת לך
ששערה השחור המתולתל, ועורה השחום המשיי,
הזכיר לי בכל רגע בוער
את הילד שלך שלא גדל ברחמי,
זרע הבטחתך שהתיישנה
לאהבתי.


                                                           
11/2/2006