דחפתי את משאית הצעצוע. היא נסעה במהירות. מותרת.
הרמתי את רגליי ופסעתי בזריזות לכיוון מקום העצירה שלה. מעדתי
- והיא נדחפה עוד קצת קדימה עד שהיא התהפכה. התיישבתי לידה.
וניסיתי לכוון אותה. אבל הגלגל היה תקוע. דמיינתי איך אני
הולכת והיא נסחפת אחריי.
הדלת נפתחה - ואז רעשי אמירות השלום עמעמו את המשחק שלי.
ניסיתי לתקן את הגלגל. משאית המתכת הירוקה סירבה בכל תוקף
לשחרר את הגלגל. עלו לי דמעות בעיניים. ניסיתי יותר בכוח - אבל
היא בשלה. פילסתי את דרכי לספה דרך המולת האנשים. זרקתי את
המשאית מתחת לספה - שלא ידעו שהיא נשברה. קמתי - ונפלתי לאחור.
עוד לא ממש התרגלתי לעמוד לבד. נעמדתי שוב - הפעם ביתר נחישות
- וצעדתי לכיוון קופסת הקרטון. מצביעים עליי ומתפעמים. אני
מנסה להגיע לקרטון ומבלי להרגיש אני מורמת באוויר. אני נלחמת.
אני צריכה להגיע לקופסה. עוזבים אותי. אני ממשיכה ללכת. מסתכלת
לתוך הקופסה. פה בדרך כלל הצעצועים שלי. קופסת קפה ריקה
וכפתורים. אני אוהבת לשים אותם בקופסת הקפה.
סבא שלי ניגש אליי עם המשאית בידיו. אני אומרת לו שאני רוצה
לכוון אותה. הוא מוציא חוט וקושר אותו לחלק הקדמי של המשאית.
אני כועסת עליו שזה לא מה שאני רוצה. למה אתה עושה את זה ככה.
לא ככה. אני מצביעה על הגלגל. אבל הוא מסביר שאי אפשר לקשור את
זה לגלגל. דוחפת אותו קצת בכל כוחי. הוא מסתכל אליי בעיניים
כואבות ואומר: "אני לא אוהב שאת צועקת עליי. אני מנסה לעזור.
ואת..."
מאז קופסת הקרטון התמלאה, אבל אני משכתי את המשאית אחרי זמן
רב. עד שהצבע התחיל להיעלם ממנה. כשאמרו לי שאני יכולה לקחת רק
צעצוע אחד איתי לארץ - והרימו את הבובות החדשות מקופסת הקרטון
- אני הרמתי את המשאית. ניסו לשכנע אותי. ואני רק החזקתי חזק
בחוט.
יש לי שלושה זיכרונות מסבא שלי. זה הראשון.
כשהגעתי לארץ לא היו לי צעצועים חוץ מהמשאית. אפילו לא כפתורים
וקופסת קפה. לפעמים הייתי מוצאת נצנצים ברחוב - זה שליד הגן
החדש - ושמה אותם בתוך קופסת גפרורים. אחרי שלקחו אותי לים -
היו לי גם צדפות. הייתי יושבת וממיינת אותן. ולכל אחת היה
תפקיד. והמשאית - היא תמיד הייתה בצד. רק כדי להסתכל עליה.
הגלגל עדיין היה תקוע. אז הייתי שמה עליה צדפות - מרימה אותה -
ומדמיינת שהיא יכולה לעוף. חילקתי את כל השטיחים בדירה השכורה
למדינות. ולפי צבע השטיח ידעתי אם זה עיר או מים.
יום אחד הגיעה השכנה מלמטה - עם הבת שלה. גם היא איתי בגן. קצת
יותר רזה ונמוכה ממני. היא הביאה לי קופסת קרטון מלאה בצעצועים
ישנים שלה. אמא שמחה ואני אמרתי תודה. כמו שלימדו אותי. מיינתי
את הצעצועים. זרקתי חלק מהצדפות. אמא הציעה לזרוק את המשאית
לפח. צרחתי ותפסתי בחוט. היא הסכימה. זה לא היה קשה.
עכשיו היו למדינות על השטיח גם הרבה נתינים. הם עשו תחרויות,
מכרו דברים, פעילויות דיפלומטיות - שגרירים. פעם הם גם הטילו
אמברגו על החדר של סבתא שלי - כי היא לא הרשתה לנו להיכנס
למדינת השטיח שאצלה בחדר.
כשעליתי לחטיבה - אמא אספה את כל הצעצועים והציעה לשים אותם
בקופסת קרטון ולתת אותם למישהו. כאב לי - אז ביקשתי לשמור אותם
עוד קצת. קבענו תאריך - 4.12. בתאריך הזה הם ילכו. ב-4.12
התחננתי ושמנו אותם במחסן. עכשיו החדר יותר מסודר. היא הציעה
לזרוק את הכי ישנים. אמרתי לה שאני רוצה את כולם במחסן. שלזרוק
נספיק.
זיכרונות לא נשכחים, הם רק נהיים עמומים יותר. וככה שכחתי.
לפחות ניסיתי.
הלכתי בחוץ עם סבתא שלי. חזרנו מהמכולת. אין לנו הרבה כסף. היא
כעסה עליי שהוצאתי אותה מריכוז וחייבו אותה על שני מכלי שמנת
במקום על אחד - והיא איימה לספר לאמא. התחננתי שלא תעשה את זה.
ממש לא רציתי שהיא תחשוב שאני לא בסדר.
אמא שלי אומרת שסבתא לא תמיד הייתה ככה. פעם היא הייתה מאושרת.
היא השתנתה כשעלינו לארץ. קצת פרנואידית. קצת קשה.
כשחזרתי מבית הספר - סבתא כמו בכל יום חיכתה לי מעבר לכביש.
בכיתה א' היא חיכתה לי ליד השער. עכשיו אני גדולה מספיק כדי
לחצות לבד את הכביש. בדרך מצאתי שקל ברחוב. תכננתי איך אני
אקנה סנדוויץ' ג'לי במכולת. וחיכיתי כשרק נעבור דרכה בדרך
הביתה. סבתא לקחה לי אותו. אין לנו כסף עדיין.
היא פעם ראתה אותי אוכלת מהבמבה של אורי. היא אמרה שהיא לא
רוצה שאני אעשה את זה. יבוא יום ויהיה לנו כסף והיא תקנה לי
במבה. בינתיים - לא לבקש נדבות.

"לא ללכת יחפים". אסור ללכת יחפים. עלולים להתקרר.
אסור.
אני זוכרת שביום אחרי שנחת המטוס היה שבת. וכאן חם. דודה שלי
לקחה אותי לים. המזוודות עדיין לא הגיעו. חם בחוץ. אני מסתכלת
עליה ושואלת עם מותר להוריד מגפיים ולהישאר בגרביים. מרשים לי.
פעם ראשונה. היה נחמד להרגיש את גרגירי החול פעם ראשונה. כמעט
המגע ישיר. אני צמאה. היא קונה לי לשתות. גזוז אני מבקשת.
ברבות הימים הבנתי שהגזוז עלה כמחצית מהמשכורת שלה שם.
אחרי כמה שנים כבר היה לנו כסף. ולי היו הרבה כוחות. אמא לא
יכלה להסתדר איתם. גם לא דודה. שלחו אותי לבלט. שנה הלכתי. לא
היה כיף - כולם כבר ידעו הכל - ואני חדשה. ביקשתי חוג חדש.
ראיתי את כל החוגים במתנ"ס. בחרתי קרטה. כי מותר ללכת יחפים.
14 שנים אחר כך - ואני עדיין מתאמנת.

נכנס לי חול לפה. אני דוחפת מישהו במגלשה. אחר כך תורי. אני
מתיישבת. אותי הילדים בגן מפחדים לדחוף. ופתאום טעם מוזר בפה.
גרגירים. אני מסתכלת מעבר לגדר של הגן לכיוון עץ עבה עם
שורשים. בכל יום הם באים לקחת אותי מהגן ואנחנו הולכים בטיילת
והם חוזרים על שמות העצים, הציפורים ובעל החיים שאנחנו רואים.
פעם בכל שפה. ואני חוזרת אחריהם. אני כבר יודעת. אבל זה מין
משחק והם מרוצים אחרי שאני אומרת נכון.
בצהריים חייבים לישון. אני לא אוהבת. תמיד מפריעה לשאר -
והגננת מתלוננת ומנסים לשכנע אותי לפחות לא להפריע לשאר. פעם
ארגנתי הפגנה. כולם נעמדו על המיטות ואמרו לא רוצים לישון.
הגננות נבהלו. ואז איימנו לקחת את המטף ולשחרר את האסירים. זה
היה חלק מהמשחק. הן לא כל כך הבינו.
מהמגלשה למעלה יכולתי לראות עד העץ העבה. תמיד הייתי יושבת שם
קצת יותר זמן מבכל מתקן אחר - בתקווה שעכשיו יבואו לאסוף אותי
הביתה. ילדים התחילו להיעלם עכשיו אחד-אחד. ואני נותרתי על
המגלשה למעלה. בדרך כלל הן אוספות אותי. והיום זה היה סבא שלי.
אני מתגלשת במגלשה ורצה אליו. הוא מרים אותי כלפי מעלה ומסובב.
אני אומרת לו את שם העץ שאני רואה והוא מרוצה. לא מבינה למה.
גרגירי החול מסרבים לצאת לי מהפה.
יש לי שלושה זיכרונות מסבא שלי. זה השני.
הדיבורים הארוכים התחילו חודש לפני העלייה למטוס. שיחות
ארוכות. "שם ידברו בשפה קצת אחרת", "את לא תמיד תביני". כמה
ימים לפני פחדתי לספר לגננת שאנחנו טסים ועוזבים. אבל לא הייתה
ברירה. הבאנו לה את קופסת הקרטון עם כל הצעצועים שלי. והיו שם
הרבה. בארץ יקנו לי חדשים. ישר כשנגיע. רק את המשאית שמנו בצד.
אחד מותר לקחת. לכל אדם מותר שיהיה, מעבר למשקל המזוודה, גם
תיק אישי. כמה שהוא יכול לסחוב עליו. אני יכולתי לסחוב רק את
המשאית. שמו לי עוד דברים בתיק. דברים שלהם. קצת כבד.
אחרי הרכבת - שהצלחתי לישון בה קצת - הגענו לשדה התעופה. אני
הולכת יד ביד עם אמא שלי. היא משאירה אותי עם סבתא שלי. היא
הולכת להסדיר מסמכים. אני מחלצת את ידי מסבתא שלי ורצה אחרי
אמא שלי. הדפים של הפקידה נראים מעניינים. אני מנסה לקרוא
ולוקחת כמה אליי. היא מתחילה לצרוח ואני מוצאת את עצמי יושבת
ומייבבת עד שאמא תחזור. דודה הלכה איתה. נותרתי רק עם סבתא שלי
שצועקת עליי להתנהג יפה.
נחתנו במקום קר. וינה. בינתיים. עצירה. אני עייפה - אבל לא
נותנים לי לישון. עוד מעט נגיע ואף אחד לא יוכל להרים אותי, כי
יש לנו הרבה ציוד. הגענו.
בגן קצת צחקו עליי. הם לא דיברו ברור. ידעו רק כמה מילים. רבנו
הרבה. התלוננו לאמא שלי שאני רבה הרבה. בסך הכל לא הבנתי מה הם
רוצים. והם צחקו כי אמרתי דברים שהם לא הבינו. אבל אחרי כחצי
שנה כבר הבנתי הכל. והיינו חברים. גם בבית ספר היינו חברים.
היו ברוגזים - אבל תמיד השלמנו.
לאורי השכן היה ערוץ הילדים. בקיץ, כשהיה חם, היינו יושבים
בתחתונים ורואים טלוויזיה. ואחר כך יוצאים החוצה. בחוץ תמיד
היה מה לעשות. פעם היו גורי חתולים. כשהם מתו - קברנו אותם.
לאט-לאט עברו עוד ועוד ילדים לבניין שלנו והיינו חבורה גדולה
שהסתובבה תמיד יחד. בפסח - אחרי שהיינו יורדים במדרגות הבניין
דרך מטח הזבובים תמיד היו חברים שחיכו לי שנצא להרפתקה חדשה.
במיוחד דרך השבילים שעוברים מהבניין לבי"ס. היה שם מפחיד. סוג
של יער.

אני זוכרת איך שם סבא היה לוקח אותי על הכתפיים לפני שהיינו
הולכים להתרחץ. במסדרון היה עמוד אופקי קרוב לתקרה שהייתי
נתפסת בו כדי לא ללכת לאמבטיה. לפעמים אני חושבת על ההרגשה של
להיות על הכתפיים שלו. אחר כך הוא גם תלה על המוט נדנדה
בשבילי. כן. בתוך הבית.
זה היה אחרי השיחה היומית על העלייה לארץ. התרחצנו והתנדנדתי
עד שהתעייפתי. הלכתי לחדר. היה פתאום הרבה רעש. הצצתי מהחדר
והיו שם רופאים. לא ראיתי הרבה. אבל סגרתי את הדלת שלא יראו
אותי.
יש לי שלושה זיכרונות מסבא שלי. זה השלישי.
עכשיו אני גדולה מספיק כדי להחליף לבד סדינים. מתישהו הוסר
האמברגו מהחדר של סבתא שלי והורשיתי להיכנס אליו בשנית. דודה
שלי, שנהגה לקחת אותי לגן המשחקים שבסוף הרחוב, כבר עברה לגור
לבד. לא רחוק. בדירה החדשה שלנו יש רק את סבתא, אמא ואותי. וגם
סבא. הוא נמצא בארון הסדינים שבחדר של סבתא. לפחות התמונה שלו
שם. בכל שבוע אני רואה אותו.
זיכרון אחרון.