הזיפים פורצים מחדש כל בוקר
בוקעים מהבעתי החיוורת
ציפורניים מרחיקות את מגעי מעורך,
כל לילה מנסרות דרכן החוצה, מכאיבות לך יותר, מתארכות.
כאילו שד מפלצת מתוכי, רוצה לצאת בהם, בשיער פנים וטפרים.

שתי רגליים ארוכות מגרדות את השחק
במחלף השלום
וביניהן רווח של מגדל שלישי גדום, מפסק אותן
ממתין ליום בו יבעל את השמיים

את המלאכותי ברא אלוהים
כשם שאנטנות סלולאריות נובטות,
כמו אספלט הגולש מן ההרים
כמו שביתי פרח מתוך הכיכר והרחוב
אני מרכיב לי פנים חדשות, מתער אותן כל בוקר
משייף את מגעי הקהה בפצירה
מסרס את יצרי.