מאבחנת: "טוב... אממ... איתי, מה מביא אותך לכאן?"
איתי: " טוב, זה החלום שלי מגיל אפס. אני (לחוץ טיפה), אני
מרגיש שאני חייב לשנות את תודעת השירות אצל הדיילים, אני רוצה
להפוך את 'ישראייר' לחברה איכותית יותר".
ואאאו... איזה פלוץ... אלוהים!
איפה נפלתי. 8 בבוקר, גשם, קור, חולה מת, ואני תקוע פה עם עוד
20 אנשים שממש לא בתכנון שלי לכונן איזה שהוא סוג של תקשורת
איתם. מי זה הפלצן הזה, אלוהים, "לשנות את תודעת השירות"...
כן בטח, שומע! אתה מתודד על משרת דייל! לא מנכ"ל! צא מהסרט...
האמת שאני הגעתי לכאן ממש במקרה, ראיתי מודעה בעיתון והחלטתי
לנסות, אז זימנו אותי ליום "דינמיקה קבוצתית" כדי להחליט מי
המתאים מכולם למשרה.
מהרגע הראשון היה לי שחור בעיניים. אני לא טיפוס של בוקר,
וכשמשלבים בוקר רע עם אנשים שאני לא אוהב, לא ממש נחמדב חדר.
כולם התחילו לדבר. הגיל הממוצע היה 28, לכולם היה תואר ראשון,
חלקם כבר תואר שני, ניסיון מפה ועד הודעה חדשה.
מה אני לעזאזל מחפש פה?! בחור בן 22 שעכשיו סיים צבא.
טוב, כנראה שהיום הזה יהיה קצר משתכננתי.
אחרי סבב השמות התחלנו להרכיב מטוס, רק שהמטוס שלי לא ממש טס
(זה לא משהו שלמדתי לעשות בקורס טייס), והמאבחנת צעקה.
איכשהו עברתי את הניפוי הראשון, והשני, ואז התחלנו "לדמות
אירועיים", ביטוי נרדף לסצינות שבהן הדייל נקלע לבעיות, וצריך
להגיב בהתאם.
אם ניסן נתיב היה רואה, אני בטוח שהוא היה מכניס אותי לסטודיו
שלו בלי אודישן נוסף. כולנו הפכנו להיות שחקנים מבריקים.
אני קצת לקחתי את זה למקום אובר דרמטי, כי כזה הוא אני, והערתי
למישהי ששיחקה את הלקוחה שהיא חייבת לסדר את הגבות (זה היה
מזעזע) והיא קצת נעלבה.
טוב, כנראה שגם המאבחנת.