בשיעור מולדת על הקיר תמונה
וחייל מגן בה על האדמה,
אח שלי גיבור,
עם נשק בידיו,
עומד מול הטרור,
זקוף בגאווה,
זה מה שלימדו בילדותינו -
שהייתה יפה...

נרדמה ילדה בת שמונה,
התעוררתי בת עשרים.
לא בטוח שישנתי, זה כבר כמה ימים.
זה לא מרעל יתר שהעיניים אדומות.
עדיין מתנדבת, סוחבת ת'כבוד!

כן ארצי, מולדתי, כאן ביתי בו אני נולדתי.
ובכל אבן אדמתי, רואה מקום בו אני גדלתי.
על הר של חול, על שפת הים
רואה את ביתי שאהבתי
ואין לי מקום אחר בעולם
ועל כל פיסת היופי הזה, להגן ולמות התחייבתי.

אתמול שאלו אותה, אם היא מצטערת?
מיום אחד ליום אחר תתן תשובה אחרת.
לא להתמרמר! לוחמת את או מה?
עשו זאת לפנייך! זה בשביל המדינה!
אבל המדינה שלי, הומואים כולם...
מקבלים בתחת ממדינות כל העולם!
אל תפתח באש, ואל תזרוק רימון!
ונוהל מעצר חשוד מתארך מיום ליום.
-כבוד האדם. גם הם אנשים.
-תחסלו ת'אוייב. אתם לוחמים.
שיקול דעת בשטח זה מה שיקבע!
משמעו שבסוף ידפקו רק אותך!!!

על חברים לנשק תלויה איזו דעה -
שקבעה, אין לא יכול, יש רק לא יכולה.
ואם מפקד המחלקה יוצא למעצר,
הוא לוקח רק בנים, זה מה שהוא אמר.

ואז נזכרת בתמונה משיעור מולדת.
יציבתו של החייל פתאום ניראית אחרת.
פתאום נזכרת בפרטים שלא הזכירה המורה,
בחיוכו המר, ועייפות ניכרת,
ובזווית ליבו הצר, דמעה קטנה נגררת.
והוא עומד בגאווה לא מול אוייב עם אבנים,
לרגליו כיבלי הממשלה וידיו באזיקים.

גאווה שבלב, והרבה תבלינים,
ולתהות אם שווה בשביל זה ת'חיים.
מכסנית בהכנס וכדור בכנה של נישקו.
עשרים ושמונה למחבלים, ואחד בשביל עצמו.