כשהיא עצובה זה מתחיל. זה מתחיל רק כשהיא רוצה. כשהיא מצווה.
טיפות קטנות, טיפות גדולות. כל טיפה כאילו הייתה האחרונה. והיא
משתוקקת לכל טיפה.
היא גרה בבית עצום לבדה. בית ענק ובו חמישים אלף דלתות. אלוהים
יודע לאן הן מובילות. היא לא ניסתה את כולן. ספק אם מישהו
יצליח. וכך היא משוטטת לה בבית כשהיא לבד. כשעצוב לה, כשרע לה.
היא יודעת שאחת הדלתות מובילה לנשמתה. אחת הדלתות היא הכניסה,
היא המפתח.
וכשנהיה רע יותר היא יוצאת מהבית וחולמת על שמש. חולמת לראות
קרניים שובבות משחקות על שערה האפור. העיניים האפורות והצלולות
שלה משתוקקות לטיפת אור. יוצאת מהגינה הגדולה והירוקה שלפני
הבית. גינה פראית ולא מטופחת. היא ממשיכה בלי לעצור. יוצאת
לכביש שמוביל לבית.
לא כביש בעצם אלא דרך אפר. לא סלולה, נטושה. נראה כאילו רגל
איש לא נגעה בה מזמן. והיא מתחילה ללכת לאורך הדרך. הדרך
מתמזגת אי שם באופק אם השמיים. ולא רואים כלום מסביב. מדבר...
היא מתחילה לבכות. בודדה ועצובה כל כך. השמיים האפורים מתחילים
בסערה. גשם מתחיל בטיפות קטנות, טיפות גדולות. כל טיפה כאילו
הייתה אחרונה, והיא משתוקקת לכל טיפה. זה מתחיל כשהיא עצובה.
זה מתחיל רק כשהיא רוצה. כשהיא מצווה. הרי היא מלכת הגשם.