בביקור בברגן בלזן יחד עם בתי, חיפשתי סימנים שנחרטו לי מימי
ילדותי.

פרידה ומרים ז"ל, מורות בביה"ס יסודי, ניצולות שואה. החדירו
דרך הסיפורים את הזמן בפלאנטה אחרת.

מביטה בך ממרחק של שנים רבות,

מוחה דמעה עמוקה מכוסה בערפל מחשבות,
מביטה בכאב, כמעט... כמעט נוגעת בחוויה של להיות שם.

מביטה בגיא ההריגה שקועקע בנשמתך המיוסרת.

מושבים מצוחצחים,
זגוגיות מבהיקות,
שריקה שמחרידה את תהומות הנשמה.

לא היו שם ציפורים, מה להם שם?

עצירה...
ירידה...
מביטה בך ונשמתי בתוכי לא מבינה פשר וגודל.

מביטה מסביב...

אין כאן ציפורים... עדיין לא שבו.
בסבך שלם תוהה בנפשי אם זה הגשם או שמא הדמעות.

מביטה שם עכשיו... מחפשת את הסימנים שהיטבת לחרוט בזכרוני.

הלא כך התחיל הדבר???