היא הסתכלה במראה. בחנה את פניה, את שיערה השחור כמו הלילה, את
עיניה הכחולות היפהפיות, העיניים שבזכותן הכרתי את אמיליה.
העיניים שלה היו מקור אינסופי של תום, סערת רגשות, גלים ענקיים
שהתנפצו כל רגע לחוף בלתי נראה, התפרצויות של מפלים אדירים ועם
זאת רגעים של שקט מופלא שהפתיע אפילו אותי לראשונה. אמיליה
הביטה בעצמה בראי והבבואה, מצידה, הביטה בה בחזרה. אותן עיניים
עצומות שהשתקפו בצורה כה מדויקת עד כי נראה היה שאמיליה עצמה
נמצאת בצד השני. חייכתי למראה שתי הדמויות שהשלימו אחת את
השנייה בצורה נהדרת.
אמיליה ניסתה לגעת בבבואתה ונרתעה לאחור למגע הזכוכית הקר,
מבטה הופך מאומלל למופתע כשגילתה שגם הדמות בתוך המראה עשתה את
אותו הדבר. הן התקרבו אחת אל השנייה ולכמה שניות אמיליה רק
ישבה ובהתה באמיליה השנייה, ממצמצת באי-הבנה כשהבבואה לא נעה.
גם אמיליה של המראה מצמצה. רק הרתיעה מהקור מנעה משתי האמיליות
להתלכד לאחת. צחקתי וליטפתי לה את הראש. נזכרתי בפעם הראשונה
שבה ראיתי את העיניים הענקיות הללו, שכעת הסתכלו בזוג העיניים
התואם במבט מסוקרן. הן היו הדבר הראשון שבו הבחנתי כשפגשתי
אותה.
אמיליה אהבה את הראי. כל יום היא הייתה עוברת את אותו תהליך
מחדש, ההיכרות עם אמיליה שבמראה. היו לה מנהגים קבועים, כמו
לשבת רבע שעה שלמה ורק לבהות בהשתקפות המבריקה שבפנים, או
לנסות להיכנס ולגעת בבבואה. כל פעם מחדש, מאז שהייתה קטנה.
אינני יודעת אם עשתה זאת בכוונה או שהיא פשוט שכחה מהי התחושה
של המראה, אבל זה הצחיק אותי כל פעם. אהבתי לראות אותה מתבוננת
בעצמה כמעט כמו שהיא עצמה אהבה את ההתבוננות בראי. החתולה היפה
שלי, בעלת השיער השחור כמו שהלילה צריך להיות, רק היא הבינה
באמת שיש עולם בפנים. |