ראיתי אותה נעלמת בתוך הערפל הכחול- כהה, מסתכלת עליי בעודה
הולכת ומתפוגגת.
"אל תעזבי אותי," לחשתי. "הישארי, בבקשה..."
"אני חייבת, אין דרך אחרת," ענתה בקול רך ואדמדם, עוצמת את
עיניה הסגולות. היא הניחה יד על ליבה, אותו החזיקה בקופסא בידה
השנייה, ולאחר כמה שניות שבהן שתקנו ושקענו בעצב אפור אמרה לי,
"אני רוצה שתקחי אותו," והושיטה לי את הקופסא. פתחתי בזהירות
את המכסה האדום המעוטר בזהב - עבודת יד, כנראה שלה - והתבוננתי
פנימה, בפנים הקופסא הצבוע בסגול, כמו העיניים המדהימות שלה.
היו שם שתי נשיקות שהצבע האדום-בהיר שהיה להן קודם דהה קצת,
פיסות קטנות של פאזל שאף אחד עוד לא הצליח לחבר וחלום שנשבר
מזמן. סגרתי את הקופסא.
"אינני יכולה לקחת אותו," דמעה שקופה התגלגלה במורד לחיי. "הוא
יזכיר לי אותך יותר מדי."
"להתראות," שתקה לי. הערפל כמעט עטף אותה לחלוטין, ומה שנשאר
היה עיניים סגולות, בוהקות בכחול הכהה של הערפל. להתראות,
השבתי בליבי. פתחתי את הקופסא שוב. הדמעה נשרה לתוכה ונספגה
בריפוד, משאירה כתם שידעתי שלעולם לא יימחה.
כל מה שנותר לי ממנה כעת, הוא הלב שלה, אצור בקופסא, וכמה
חלומות ארגמן.