הזקנה שלי.
הזקנה שלי לימדה אותי הרבה בכך שלא לימדה אותי כלום.
בכך שאמרה שלום ואני... אני לא יכולתי לענות לה.
בכך שהתוודתה בפניי שלא רצתה למות ואני, אני הבטתי בה ושתקתי.
החזקתי לה את היד, ושתקתי.
חשבתי עליה,
בכיתי עליה,
אבל לא דיברתי איתה.
הזקנה שלי כבר לא זקנה,
הזקנה שלי יושבת עכשיו על כיסא נדנדה מול הרדיו שמשמיע את קולו
של יוסי סיאס מייעץ לאיזה חסר כל מה לעשות,
והיא מקשיבה לו,
בערב
שיבואו אליה לארוחה,
היא תשים על השולחן את האוכל שרק היא יודעת להכין ותספר על
החסר כל ההוא שאת סיפורו שמעה ברדיו.
הזקנה שלי לימדה אותי הרבה בכך שלא לימדה אותי כלום,
לפחות לא בכוונה.
בכך שנתנה בלי לקבל וגרמה לי להבין שלא הצלחתי לתת כלום
בחזרה.
הזקנה שלי נתנה לי הרבה בלי להתאמץ בכלל,
נתנה לי זכרונות מדהימים,
נתנה לי את זה שכל פעם שאני יזכר בה אני יראה בראשי מגירה,
ובפנים כל מה שילד יכול לחלום עליו.
צעצועים, דפים, טושים, והכל רק בשבילי,
בשביל הקטנה שלה.
גם שיחליפו אותי ילדים אחרים זאת תמיד תישאר המגירה שלי,
הכיסא נדנדה שלי
והזקנה שלי.