'בואו', אמר יוני, 'הם שוב התחילו עם הבלוטים'.
'שוב?', שאלתי בחשש.
'כן, והם קראו גם לאסף ולדרור, שיעזרו להם'.
'מי איתנו?' שאל יואב במעשיות.
'אנחנו, יאיר, טל והבנות', אמר יוני.
'הם זורקים גם על הבנות?' שאל יואב ולא חיכה לתשובה, 'יאללה,
מלחמה'.
רצנו אל הדשא שבין שני בתי הילדים, עוצרים בדרך ליד עץ האלון
הגדול, בכדי למלא את הכיסים בבלוטים. כשהגענו לשם, המצב לא
נראה טוב. ורד התחבאה מאחורי הסלע הגדול, טל ישב בצד והחזיק את
רגלו שנשרטה על ידי בלוט גדול ורק יאיר המשיך לזרוק בלוטים
מכוונים היישר לעבר קבוצת הילדים השנייה שהיו מבוגרים מאיתנו
בשנתיים. יאיר החזיק מולם מעמד, כיוון שהיה ידוע בדיוק ובעוצמת
זריקתו, אבל המצב לא נראה טוב. הצטרפנו מיד למערכה והמטרנו מכת
בלוטים חזקה על קבוצת הילדים המבוגרת. לפתע נראה היה, שעוד מעט
ונצליח להבריח אותם כשלפתע צעק יאיר בכאב, 'אחח', ונפל על
הארץ. הוא החזיק את פניו בידיו ובכה בקול רם. יוני קפץ אליו
מיד וראה שדם נוזל לו מבין הידיים. הילדים המבוגרים, לא שמו לב
לפציעה והמשיכו לזרוק בלוטים. אחד מהם פגע בכתפו של יוני, שלא
שם לב וטיפל ביאיר הפצוע.
הסתובבתי בחטף אל הקבוצה הנגדית, וצעקתי, 'תפסיקו יא דפוקים,
אתם לא רואים שהוא נפצע?'
'זה ילמד אתכם לא להתעסק איתנו', צעק בחזרה נמרוד.
'במקום לזיין ת'שכל, אולי שמישהו יקרא לאחות', אמרה אורנה
בפחד. היא קפצה מאחורי הסלע הגדול, ומיהרה אל יאיר ששכב בוכה,
מחזיק את פניו בידיו. הילדים המבוגרים רצו מהמקום במהירות,
מפחדים שמא יתפסו על ידי המטפלות.
יוני, יואב ואני עזרנו ליאיר לקום על רגליו וסחבנו אותו אל
המרפאה. כשהגענו לשם, הכנסנו אותו מיד לתוך חדר האחות מבלי
לחכות בתור.
בתוך החדר ישבה סבתא של יואב, מלכה, בעוד האחות מודדת את לחץ
דמה.
בראותה את יאיר הפצוע היא נבהלה וסימנה לאחות בידה. 'תראי את
זה אוי מה קרה לו? יואב, יש לך חלק בזה?'
יואב לא ענה לה, אבל האחות, שהייתה עסוקה עם לחץ הדם של מלכה,
הרימה את ראשה ונבהלה גם היא. 'בואו הנה מיד. תשכיבו אותו
כאן'.
היא הצביעה על מיטת הטיפולים. הנחנו בעדינות את יאיר על המיטה
ועמדנו מבוישים לידו.
'קדימה', אמרה האחות, 'לצאת מיד'.
ברחנו מהמרפאה כל עוד רוחנו בנו. רצנו עד לרחבה שלפני חדר
האוכל. באמצע הרחבה, עמדו שתי אבנים גדולות ולבנות. התיישבנו
על אחת מהן, מתנשפים ונסערים.
'זה לא בסדר', אמר יואב, 'מישהו צריך לשלם על זה'.
'על מה?', שאלתי.
'על העין של יאיר', אמר יואב.
'נמרוד צריך', אמר יוני.
'כן?', שאל טל בזלזול, 'איך?
יוני הסתובב אל אחיו בכעס וסינן, 'אני לא יודע איך, אבל מה
שברבור, אה... ברור, זה... זה... שאנחנו צריכים לגרום לו ללשם.
אה... לשלם'. יוני היה נסער, ראיתי עליו את זה, וגם, כל פעם
שהוא התרגש, הוא היה מסתבך במילים.
'אני אגיד לכם איך', אמר יואב, 'אנחנו נתפוס אותו כשהוא לבד
ונדפוק לו מכות'.
'זה לא ילך', אמר טל, 'אם הוא ידע שזה אנחנו, הוא יחזור עם אסף
ודרור ואביב, והם יתקעו לנו מכות'
'מה זה שווה אם הוא לא ידע שזה אנחנו?', התעקש יואב. 'מה אתה
אומר?', הוא פנה אלי.
שתקתי. כל מה שעבר לי בראש היה, 'למה סבתא של יואב כזאת
צהובה?', בחיים לא ראיתי מישהו כל כך צהוב. הצבע של העור שלה
היה כמו תערובת של הגופיות של מכבי תל אביב והחולצות של בני
יהודה.
'מה אתה אומר?', שאל אותי שוב, יואב.
'מה? אה, צריך להעביר אותו במכונת כלים', זרקתי בלי לחשוב.
'מה?', שאלו השלושה ביחד.
'כן', התלהבתי, 'נתפוס את אחד מהם ונכניס אותו לשטיפה במכונת
כלים של החדר אוכל'.
'אני לא יודע', אמר טל בספקנות, 'זה משהו אחד, לדפוק לו מכות,
זה משהו אחר, לגרור אותו במדרגות של החדר אוכל ולהכניס אותו
לשם'.
'צריך לקשור אותו', התלהב יוני, 'להפשיט אותו ואז לקשור לו
ת'ידיים ות'רגליים'.
'כן', הצטרף גם יואב, 'זה מה שנעשה'.
'תגידו, אתם משוגעים?', אמר בפחד טל, 'לא רק שהם יתקעו לנו
מכות, גם נקבל עונש מהמזכיר'.
'אתה כזה פחדן', סנט בו יוני.
'אני לא פחדן, אני ריאלי', אמר טל בכעס והוסיף בזלזול, 'ואל
תנסה להגיד ריאלי, בטוח תתבלבל'.
יוני זינק במהירות בכיוונו של טל, אבל יואב הצליח לתפוס אותו
לפני שיגיע אל אחיו. הם היו תאומים ורבו המון.
'די', הוא פקד, 'יש לנו עבודה לעשות'.
שני האחים התיישבו חזרה, כשיואב ואני יושבים ביניהם. שתיקה
כעוסה השתררה על האבן.
'תגיד יואב, התחלתי לשאול, כשלפתע ראינו את דרור יורד אל הרחבה
ונכנס לחדר האוכל.
'בואו', קטע אותי יואב וקפץ על רגליו.
'לאן?', שאל טל.
'אחריו', אמר יואב וסימן לעבר חדר האוכל.
'אבל זה לא נמרוד', התנגד יוני, 'אמרנו שעושים את זה לנמרוד'.
'אז אמרנו', התעצבן יואב, 'זאת ההזדמנות שלנו, יאללה'. הוא פנה
אלי, 'אתה בא?'
'בטח', אמרתי וקפצתי גם אני על רגלי. יוני וטל נשארו מהססים על
האבן. ידעתי שהכוח של שנינו בלבד, לא יספיק בשביל לגבור על
דרור. הוא אמנם לא היה גדול מאתנו בהרבה, אבל היה הרבה יותר
חזק. היינו צריכים את שניהם. גם יואב ידע זאת אבל הוא לא עשה
סימן כאילו זה מטריד אותו, אלא פשוט הסתובב והלך לעבר חדר
האוכל.
'נו, בואו כבר', סיננתי ומיהרתי אחריו. יוני וטל הסתכלו אחד אל
השני ואחרינו, וכמו בתיאום, קמו ביחד ורצו בעקבותינו.
נכנסנו לחדר האוכל. זאת הייתה שעת אחר הצהרים, כך שלא נותר לנו
הרבה זמן, לפני שתורני חדר האוכל יבואו לערוך את דלפקי ההגשה
לארוחת הערב. יואב כבר היה באמצע המדרגות, כשהשגנו אותו
שלושתנו. טיפסנו במדרגות עד למעלה ומיד ראינו שדלת המקרר הגדול
פתוחה. זינקתי וטרקתי אותה בכוח. דרור היה בפנים. הוא צעק
וניסה לקרוא לעזרה, אבל קולו נשמע עמום ולא מובן. הוא ניסה
לפתוח את הדלת, בעזרת הידית הפנימית, אבל יוני נשען כנגד הדלת
בכל כובד משקלו.
'תעזרו לי', הוא צעק בבהלה מהולה בהתלהבות, 'אני לא מצליח
לבד'.
נשענתי מיד כנגד הדלת גם אני בכל כוחי.
דרור בעט בדלת בעוצמה כזו, שיוני ואני רעדנו ביחד עם הדלת.
'מה עכשיו?', שאל טל.
'בוא נתפוס אותו', אמר יואב, 'תפתחו את הדלת בבת אחת ונתנפל
עליו'.
'אתה בטוח?', שאל טל בחשש.
'כן', אמר יואב, 'זוזו'.
זזנו מהדלת בדיוק ברגע, בו נכנס דרור בדלת בכל כוחו. היא נפתחה
במהירות, מפתיעה את דרור, שעף החוצה כמו טיל והשתטח על הרצפה
מולנו. יואב ואני קפצנו מיד על גבו, מרתקים אותו לרצפה. הוא
היה כל כך המום, שאפילו לא התנגד לנו.
'לך תדליק את המכונה', פקד יואב על יוני, שציית לו ונעלם בחדר
שטיפת הכלים. לאחר רגע נשמע קול זרימת המים במכונת שטיפת הכלים
ומיד החלה מנועה לפעול גם היא. יוני חזר אלינו ותפס בכוח את
רגליו של דרור.
'בואו נרים אותו', אמר יואב ותפס יד אחת של דרור, 'תחזיק את
השנייה', הוא אמר לי.
דרור החל להתאושש וניסה להתנגד לנו.
'בואנה', הוא אמר, 'תעזבו אותי'. בקולו נשמעה נימה של פחד וזה
גרם לנו להרגיש הרבה יותר חזקים.
'תפסיק לבכות', אמר יוני, מנסה להתחמק מבעיטותיו של דרור.
אחיו, טל, ניסה לסייע לו להחזיק את הרגליים, אבל הוא היה קטן
וחלש, ידענו שאי אפשר להחשיב אותו בתור כוח עזר.
'תעזבו אותי, אתם שומעים', אמר שוב דרור בהיסטריה, 'לא כדאי
לכם להתעסק איתי'.
הכנסנו אותו לחדר מכונת שטיפת הכלים והנחנו אותו על המסילה,
מצמידים אותו לקרון הכי קרוב לכניסה למכונה.
'תביא חבל', אמר יואב לטל.
'מאיפה שאני יביא?', לא הבין טל.
'נו, אנ'לא יודע', אמר יואב בחוסר סבלנות, 'תביא משהו'.
'אבל אין כאן כלום', אמר טל, דמעות בעיניו. הוא פחד מאוד.
יכולתי להרגיש את זה.
'תביא שקיות פח', סיננתי אליו. הוא רק עמד ובהה בי מבלי
להבין.
'נקשור אותו עם השקיות', אמרתי שוב.
מבט של הבנה עלה בעיניו והוא קפץ והביא גליל של שקיות אשפה
גדולות. הוא חתך ארבע שקיות והגישן ליואב, יוני ולי. דרור לא
הפסיק להתנגד לנו, אבל היינו שלושה ולא היה לא שום סיכוי לגבור
עלינו.
'זהו', אמר יואב כשסיים, 'מוכנים?'
'רגע', אמר יוני, 'אני לא מצליח'. הוא סיים לקשור רגל אחת,
והסתבך עם השנייה.
יואב מיהר לעזור לו, אני סיימתי לקשור את היד שבאחריותי,
כשלפתע נשמעו דיבורים וצחוק של גבר מהקומה התחתונה של חדר
האוכל.
'מהר', סינן יואב, 'מגיעים התורנים'. הוא פנה אל טל ואמר,
'תפעיל אותה'.
טל לחץ על כפתור ההפעלה. בהתחלה לא הגיבה המכונה, אבל לאחר
שניה היא החלה להסתובב. הקרון אליו היה מחובר דרור נכנס לתוך
מנהרת השטיפה, רגליו נרטבו ראשונות. עמדנו נטועים במקומנו,
מרותקים, צופים בתהליך השטיפה. לפתע, עלתה צעקה חדה של בכי
מפיו. זו הייתה זעקה של כאב ועלבון. בבת אחת התעוררנו וברחנו
דרך היציאה האחורית של חדר האוכל, לא מחכים לבדוק מה עלה בסופו
והאם התורנים מצאו אותו.
יוני וטל פנו לביתם. יואב ואני ירדנו למטעי התפוחים שליד
הקיבוץ. לא דיברנו בינינו, אבל היה ברור לשנינו שכדאי לנו
להעלם מהקיבוץ ולו רק למשך כמה שעות. נקמתם של ילדי קבוצתו של
דרור, תהיה כואבת.
הלכנו בתוך המטעים, עברנו אותם ועלינו לבריכת המים שעל ההר
שממול לקיבוץ. זו הייתה בריכת מים עגולה וגבוהה שסיפקה מי
שתייה לכל רחבי הקיבוץ. בחודשי הקיץ, לפני שמילאו את בריכת
השחייה, נהגנו לטפס על הבריכה הגבוהה ולקפוץ לתוך המים הקרים
שבה.
הקפנו את המבנה העגול, הגדול, וליד הסולם, המוביל לשפת הבריכה,
נעצרנו.
'בא לך לשחות', שאל אותי יואב. אלו היו המילים הראשונות
שהחלפנו בינינו במהלך השעה האחרונה, מרגע שנפרדנו מטל ויוני.
'ומה אם הם יבואו', שאלתי, מביט בחשש לעבר הקיבוץ. מאיפה
שעמדנו, ראינו את הקיבוץ פרוס לרגלינו מעברו השני של הואדי
הרחב, בו היו נטועים מטעי התפוחים.
'מלמעלה אפשר לראות את מי שמגיע', הרגיע אותי יואב, 'נשמור
בתורות, רוצה?'
הנהנתי בראשי לחיוב. יואב קפץ על הסולם וטיפס בו בזריזות ואני
טיפסתי מיד אחריו.
בהגיעו לקצה הסולם, הוא הוריד את בגדיו במהירות, סינן, 'אני
קופץ ראשון', וקפץ מיד למים.
הגעתי למעלה, מתנשף, התיישבתי על קצה הסולם, בגבי אל הבריכה
וצפיתי בשתי הדרכים המובילות אל בריכת המים.
יואב שחה במים מקצה לקצה, ניזהר שלא לגעת במצוף המודד את עומק
המים. המצוף היה מחובר למנגנון הדומה למנגנון ניאגרה של בית
שימוש. אם פני המים היו יורדים, מיד היה ברז נפתח וממלא אותה
במים מצינור ענק שחובר אליה.
'עזוב אותך משטויות, בוא למים', סנט בי יואב.
'אנ'לא יודע, יואבי', אמרתי בדאגה, 'ואם הם יבואו?'
'למה שיבואו הנה?', שאל יואב והתיז עלי מים, 'אין מה לדאוג'.
היססתי, גם כיוון שחששתי פן יבואו, אבל בעיקר כיוון שיואב קפץ
למים ערום מבגדיו וזה אמר שגם אני הייתי צריך. באותו קיץ התחיל
לגדול לי שיער על גופי, בעיקר באזור הזין ובבית השחי. נורא
התביישתי בשיער הזה. כל חבריי, כולל יואב, היו חלקים בכל גופם.

'נו, בוא כבר', שב ודחק בי יואב.
היססתי עוד רגע ואז קמתי והתפשטתי לאיטי. כשסיימתי, קפצתי
במהירות למים. צללתי עד לקרקעית ועליתי מיד בחזרה. כשיצאתי
ראיתי את יואב נשען על מוט שהוביל למצוף הגדול.
'תיזהר', אמרתי לו והצבעתי על המצוף.
'שטויות', אמר יואב, 'אין סיכוי. אני בקושי נשען עליו'. ובכל
זאת, הוא עזב את המוט ושחה לקראתי. שחינו להנאתנו במים.
'מזל שאין יונים מתות במים', אמר יואב, 'בדרך כלל יש כאן אחת,
או שתיים'.
'נכון', הסכמתי, 'מזל'. חיכיתי רגע ואז שאלתי בהיסוס, 'תגיד,
יואבי, למה סבתא שלך כל כך צהובה?'
יואב הרצין מיד. 'אני לא בדיוק יודע', הוא אמר, 'רק שזה קשור
לכבד שלה ול...'
'חשבתם לברוח מאיתנו?', נשמע לפתע קולו של נמרוד.
פניתי במהירות לעבר הקול. לחרדתי, גיליתי את נמרוד אסף ודרור,
עומדים על מעקה הבריכה הצר. דרור עוד היה רטוב מהשטיפה שעבר
במכונת השטיפה בחדר האוכל.
'אני רואה שלא התנקית מספיק, אז באת לבריכה?', שאל בלעג, יואב.

הסתובבתי במים בכיוונו. הוא אחז במוט של המצוף וחייך בזלזול
לעבר שלושת הנערים שעמדו מעלינו.
'יא בן זונה', צעק דרור וניסה לזנק למים, אבל נמרוד תפס אותו
ומנע ממנו לקפוץ. דרור שניסה בהתחלה להתנגד לנימרוד, הפסיק בבת
אחת את מאבקו. נימרוד, שהופתע, איבד את שיווי משקלו ונפל למים.
דרור נבהל ואחז בכבל שהקיף את המעקה. נימרוד צף ועלה בחזרה מעל
פני המים וקרא לחבריו, 'לא משנה דרור, תקיפו את הבריכה משני
הצדדים ואני כבר אתפוס אותם'.
שני הנערים צייתו לו והחלו ללכת על מעקה הבריכה. נימרוד שחה
לעברנו.
הבטתי בהיסטריה לכל הכיוונים, אבל לא ראיתי לאיפה אפשר לברוח.
הסתכלתי אל יואב. הוא נשאר רגוע, לא זז ממקומו ואותו חיוך
מזלזל נשאר על פניו.
'מה עושים, יואבי?', שאלתי בפחד.
'שום דבר', אמר יואב, 'תשחה אלי'.
שחיתי אליו, בודק כל שנייה היכן ממוקמים שלושת הנערים האחרים.
נמרוד התקרב אלינו במהירות, בעוד דרור ואסף סגרו עלינו מסביב.
'תראו', צחק אסף, מחזיק חבילת בגדים בידיו, חבילת הבגדים
שלנו.
'זרוק ת'בגדים המזוינים שלהם', פקד עליו נימרוד.
'לא', קראתי בקול, 'אל תזרוק'.
אבל אסף נשמע להוראותיו של נימרוד וזרק את הבגדים שלנו למטה.
'לא', קראתי שוב בתיסכול, 'מנייק', סיננתי לעברו של נימרוד.
הוא חייך אלי בלעג והגביר את מהירות שחייתו לעברנו. הגעתי אל
מוט המצוף ואל יואב.
'תתפוס במוט וכשאני אגיד לך, תישען עליו בכל הכוח', לחש לי
יואב.
'אבל הוא יישבר', לחשתי אליו בחשש.
'לא', לחש יואב בביטחון, 'הוא לא'.
תפסתי את המוט בשתי ידי, נזהר לא להכביד עליו יותר מדי. דרור
כבר עמד ליד החיבור של המוט למעקה הבריכה ונימרוד שחה והתקרב
אלינו. הוא עבר בדיוק את מרכז הבריכה, כשיואב סינן לעברי,
'עכשיו תיתלה בכל המשקל שלך'.
נתלינו שנינו בכוח על מוט המתכת הדק. בהתחלה  לא קרה כלום.
נימרוד כבר היה במרחק נגיעה מהמצוף, נגיעה ממני, ולפתע התקפל
המוט, ועימו המצוף. שמעתי רעש של בעבוע עולה מתוך המים והם
החלו לזרום סביבי, בהתחלה לאיטם, ואז תפסו תאוצה והחלו להסתחרר
מסביב לבריכה.
'לא משנה מה שיקרה עכשיו', אמר לי יואב, בקול שלראשונה היום
הסגיר שהוא לחוץ, אולי אף מפוחד, 'לא משנה מה שיקרה, אתה לא
עוזב את המוט'.
נצמדתי למוט המתכת בכל כוחי. גם יואב. לפתע נשמעה צעקת פחד
חזקה מכיוונו של נימרוד. פניתי לעברו ולתדהמתי ראיתי אותו
במרכז הבריכה, נאבק במערבולת שנוצרה שם. כתוצאה מירידת המצוף,
נפתח פתח הריקון בתחתית הבריכה והמים זרמו דרכו בחופשיות,
מרוקנים במהירות את הבריכה. נימרוד נתקע בדיוק במרכז הבריכה
מעל לפתח היציאה. המים לחצו אותו למטה והוא ניסה לשחות לעברנו,
אבל לחץ הזרם היה חזק מידי בשבילו. הוא צרח בפחד. על המעקה,
עמדו דרור ואסף משותקים מפחד. גם יואב היה מבוהל. הוא נצמד אל
מוט המצוף והתבונן בבעתה בנימרוד, הטובע במים.
'תחזיק אותי', קראתי ליואב, 'מהר'.
נדמה היה לי שיואב לא שומע, כאילו התחרש בבת אחת.
'נו, יואבי, תחזיק לי את היד, קדימה', האצתי בו.
הוא התנער ותפס את ידי. שחררתי את אחיזתי במוט המתכת ומיד
נמשכתי על ידי המים לעבר מרכז הבריכה, לעבר נימרוד. כוחותיו
הלכו ואזלו וכבר בקושי החזיק את ראשו מעל המים. שלחתי את ידי
אליו, אבל לא הגעתי. הוא היה רחוק מדי.
'תתפוס לי את הרגליים', צעקתי אל יואב.
הוא שיחרר בזהירות את ידי ותפס את רגליי. נמתחתי לעברו של
נימרוד. כמעט ותפסתי אותו, כשגופו נעלם בתוך המערבולת המהירה.
'תחזיק חזק', צווחתי אל יואב, וצללתי לתוך המים. גיששתי
בעיניים עצומות ולפתע תפסתי את שערות ראשו של נימרוד. משכתי
בכל כוחי והעליתי אותו למעלה, אל מחוץ למים. כשראשו יצא החוצה
תפסתי אותו מתחת לבתי שחיו ומשכתי אותו לאחור.
הוא לא הגיב בהתחלה, אבל כנראה שכתוצאה מהלחץ שהפעלתי על חזהו,
החל להשתעל ופלט מים. יואב משך אותי בחזרה אל המוט ותפס מיד את
נימרוד גם הוא. עוד אנחנו מחזיקים במוט המתכת, ופני המים ירדו
אל מתחת לגובה בו מוקם המוט ונשארנו שלושתנו תלויים באוויר.
הבטתי למעלה וראיתי את דרור ואסף עומדים ממש מעלינו.
'תמשכו אותנו', ספק אמרתי, ספק פקדתי.
הם התכופפו לעברנו. הגשנו להם את נימרוד. הם תפסו ומשכו אותו
מיד. הוא השתרע על שפת המעקה ונשם בכבדות. הושטתי את ידי אל
אסף ודרור, אבל הם לא תפסו אותה. דרור עמד מעלינו וחייך ברוע.
'נראה אתכם יוצאים מזה עכשיו', הוא סינן והסתובב. אסף נשאר
להסתכל עלינו עוד רגע ומיד הסתובב גם הוא. הם הרימו את נימרוד
ותמכו בו לאורך המעקה. ממש לפני הסולם, נעצר נימרוד והסתובב
לעברינו.
'מה איתם?', הוא שאל את דרור, 'צריך לעזור להם.
'זין אני עוזר להם', צעק בכעס דרור, 'הם דפקו לי קטע, ועכשיו
הם ישלמו על זה. חכה עד שיגלו אותם שם ויראו את כל המים
שנשפכו. הולכים לדפוק להם כזה עונש. חבל לך על הזמן'. הוא
הסתובב והחל לרדת בסולם. נימרוד חיכה עוד רגע, ואז הסתובב גם
הוא וירד. אסף ירד אחריו.
'בני זונות', סינן יואב.
נשארנו תקועים באמצע מבנה הבטון, שהכיל בתוכו מים ועכשיו היה
כמו כלא בשבילנו.
'מה אתה אומר?', שאל יואב.
'כמו שאני רואה את זה', אמרתי, 'או שנקפוץ למטה, או שנטפס
למעלה'.
'אי אפשר לקפוץ', אמר יואב, 'זה גבוה מדי'.
'זה לא כזה גבוה', אמדתי את גובה הקיר, 'כולה שני מטר'. אבל
ידעתי שהקיר גבוה בהרבה.
מהמקום בו היינו תלויים, היו להערכתי כארבעה מטרים עד רצפת
הבריכה, אבל חשבתי שאולי נוכל לבלום את הנפילה על ידי מעט המים
שעוד נותרו בה, מים שהלכו ואזלו, וכך גם זמננו.
'בוא נטפס', אמר יואב והחל מתקדם על המוט.
'רגע', אמרתי, אבל זה היה מאוחר מדי. מנענועיו של יואב, השמיע
המוט רעש קריעה צורם ונשבר בבת אחת, נפלנו על תוך המים
שבקרקעית הבריכה. התברר לי כי חישוביי לגבי גובה המים, היו
מוטעים והרגשתי חבטה חזקה בכף ידי השמאלית. התרוממתי מיד על
רגליי, המים הגיעו לי עד לקצת מעל הברכיים. חיפשתי את יואב.
הוא ישב במים, המום. הוא הסתכל אלי, רציני ולפתע פרץ בצחוק
היסטרי מדבק. 'תראה איזה ערום אתה', הוא סינן תוך כדי צחוק,
'ושעיר, בואנה, אתה יותר שעיר אפילו ממני'.
נשארתי רציני עוד רגע. צחוקו התגבר, 'הלוואי עלי כאלו שערות על
הביצים. עם כזאת כמות של שער, הייתי מזמן מתחיל עם אורנה'.
היססתי עוד רגע, אבל דמותו של יואב המתקפלת במים מרוב צחוק,
סחפה אותי והצטרפתי אליו. וצחקנו עד שעמדו בעינינו דמעות.
כאב חד פילח את זרוע  ידי השמאלית. מיד הרצנתי וצעקתי בכאב.
יואב נבהל. 'מה קרה?', הוא שאל בדאגה.
'לא יודע', מלמלתי, 'חטפתי מכה ביד'. אחזתי את ידי השמאלית ביד
ימין והתיישבתי על רצפת הבריכה, 'כואב לי'.
המים התרוקנו כמעט לגמרי. הפתח ממנו התרוקנו המים מהבריכה נפער
לעינינו. זה היה צינור בקוטר של מטר וחצי שהוביל את המים
מהבריכה החוצה אל שטחי מטעי התפוח שבין הבריכה לקיבוץ.
'צריך לקחת אותך לאחות, שתראה את היד', אמר יואב בדאגה.
'כן', אמרתי, אבל ראית איך הצלנו אותו?'
'אתה הצלת אותו', אמר יואב בשקט. ראיתי שהוא לא מרגיש נוח אם
העובדה שלא הוא זה שקפץ אל נימרוד. הרי יואב תמיד היה ראשון
לכל פעולה, הכי אמיץ, כי חזק, הכי מהיר. זה שהוא הכיר
ביכולותיי, מילא אותי גאווה, אבל כל מה שאמרתי היה, 'אתה תפסת
לי את הרגליים'.
יואב לא ממש השתכנע ונותר דומם.
הכאב בידי התגבר וכל תזוזה, כמו שלחה חצים מורעלים במעלה
מרפקי. יואב הבחין בסבלי וקפץ במהירות על רגליו. 'יאללה. צריך
לעוף מכאן מהר, לפני שיתפסו אותנו', אמר ועזר לי לקום. ירדנו
לתוך פתח הצינור הגדול וזחלנו החוצה. יואב חיפש את בגדינו,
שאסף זרק מלמעלה, עזר לי להתלבש והתחלנו ללכת בחזרה לקיבוץ,
הולכים לאט בגלל הכאב בידי.
לפתע נעמד יואב ואמר, 'תראה את זה'.
עצרתי והסתכלתי בכיוון מבטו. המטע נראה כמו ביצת מים גדולה,
ממנה בצבצו עצי הפרי. זה היה מחזה מדהים, שהועצם עם תחושת הכאב
שבידי.
'אנחנו נשלם על זה ביוקר' אמר יואב בשקט.
'מגיע לנו', סיננתי.
'מגיע לנו', חזר על דבריי יואב והמשיך ללכת.
הוא תמך בי כל הדרך אל הקיבוץ. לא דיברנו הרבה בדרך. כל אחד
היה עסוק באירועי היום שחלף. כשהגענו, נכנסו מיד למרפאה. האחות
בדקה את היד וסיננה, 'מיד למיון'. היא הזמינה את אמנון, נהג
האמבולנס וגירשה את יואב מהמקום, 'קדימה. לך הביתה'.
יואב נשאר לעמוד לידי.
'נו, לך כבר', צעקה עליו האחות בכעס.
יואב היסס עוד רגע, ואז סימן לי בידו לשלום וברח מהמקום.
במיון קבעו, שנשברה לי היד וגיבסו  אותה עד למרפק. כשרצו לרשום
בטופס הרישום איך זה קרה, חייכתי במבוכה והסברתי לפקידת הרישום
ולאמנון הנהג, שנפלתי ממגלשה בקיבוץ. אמנון בחן אותי בחשדנות
וסינן, 'אתה לא מבוגר מידי בשביל מגלשות?'
חייכתי שוב ולא עניתי.
כשחזרנו לקיבוץ באמבולנס, ביקשתי מאמנון שייקח אותי עד לבית
הוריי. הוא הסכים ועזר לי עד הכניסה הביתה, שם חיכתה לי אימי
הדואגת.
'איך אתה מצליח להיפצע כל פעם?', היא שאלה, 'זה שוב מהכדורסל
שלך או מהכדורגל?'
'לא', ענה במקומי אמנון, 'הוא אומר שנפל מהמגלשה הגדולה'.
אמא נתנה בי מבט ספקני אבל לא הוסיפה לחקור. היא הודתה לאמנון
והכניסה אותי פנימה.
בערב, כשאבא חזר, הוא סיפר לנו שהייתה כנראה תקלה בבריכת המים
הגדולה שמעל לקיבוץ וכל המים זרמו ממנה למטע התפוחים. הוא אמר
שהעריכו את הנזק בכמה עשרות אלפי שקלים ושהמזכיר שקל לפנות
למשטרה, אבל בסוף רותי, אישתו, שכנעה אותו שלא.
'והיא צודקת', אמרה אמא, 'תאר לך אם יתברר שזה אחד הילדים
בקיבוץ, אתה הרי יודע שהם הולכים להתרחץ שם כל יום'.
היא דברה אליו, אבל הסתכלה אלי. נמנעתי מלפגוש את מבטה.
אבא בכלל לא הרגיש בכלום ורק רטן, 'את תמיד מגינה על הילדים של
הקיבוץ. מי שעשה את זה מגיע לו לשבת בכלא'.
'גם אם זה הבן שלך?', שאלה אמא, כאילו בתמימות.
אבא פנה אלי בבת אחת. הוא היסס רגע ואז וויתר ומלמל, 'תמיד
חייבת להיות הכי הגיונית. הבן שלי לא יעשה דבר כזה'.
אמא חייכה אליו, אבל מבטה לא היה משועשע בכלל, כשהפנתה אותו
אלי. הרגשתי ממש לא בנוח, כשדפיקה חזקה על הדלת הצילה את המצב.
אבא קם וניגש לפתוח. הוא עמד בחוץ והסתודד עם מישהו. כשחזר היה
חיוך גדול מרוח על פניו.
'אמרתי לך שזה לא יכול להיות הבן שלי. נימרוד רוזן הודה שהוא
התרחץ בבריכה ונתלה בטעות על המצוף המרכזי, שנשבר וגרם לריקון
המים. דוד קרא לי עכשיו לישיבה מיוחדת של וועדת חברה בנושא
העונש המגיע לו'.
'נימרוד רוזן?', התפלאה אמא, 'אבל הוא ילד טוב'.
'הוא לא כזה ילד טוב', פלטתי. רציתי לספר להם על הכל, על הקרב,
ועל הבריכה, ועל איך שהצלתי אותו, אבל לא סיפרתי. התפלאתי מאוד
על התוודותו של נימרוד.
'בכל אופן, הוא לא כזה ילד טוב, אם הוא עשה דבר כזה. הוא יצטרך
לשלם עליו', אמר אבא. הוא נעל את סנדליו ויצא אל הישיבה בחדר
האוכל.
קמתי מיד אחריו ופיניתי את השולחן לפני שאמא תתחיל לחקור אותי.
בדרך למטבח, היא שאלה אותי מאחור.
'מי עוד היה קשור בזה?'
נעצרתי במקומי. איך היא ידעה? עד היום אין לי מושג.
'אה... אה....', מלמלתי, 'לא יודע', והמשכתי לכיוון המטבח.
אמא לא השתכנעה ונותרה יושבת לשולחן, מחכה שאשוב מהמטבח.
כשחזרתי, ניסיתי לברוח ממבטה הבוחן.
'אתה רוצה לספר לי משהו?'
'לא', אמרתי וברחתי לחדרי.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי לאמא והייתי נסער מאומץ ליבי,
בפעם השנייה באותו יום. גם הצלתי נער מטביעה וגם שיקרתי לאימי.