[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"למה אתה תמיד חייב להיות חריג?"
"אני לא חריג, פשוט לא בראש שלי למות עכשיו. בסדר?"
"בכלל לא בטוח שהיית מת. תראה כמה אנשים עשו את זה ונשארו
בחיים, ועוד במיוחד מישהו צעיר ובריא כמוך, עם סיכויים טובים
יחסית."
"כן, ובמקרה הגרוע הייתי גומר כמו החבר של שירי. לא תודה."
"עידן, מה אתה עושה סיפור מאיזה קפיצה קטנה? כולם עשו את זה!"
"כולם עשו את זה? אחרי שכל החיים אתם טוחנים לי בשכל את המשפט
המחורבן ההוא, את מצפה ממני לעשות את זה רק בגלל שכולם עשו את
זה?"
"כי עד עכשיו זה היה רק בתיאוריה, ואתה יודע את זה."
"כל המטרה בתיאוריה זה שיהיה אפשר ללמוד ממנה בסוף, וזה מה
שאני למדתי. ואם את מתכוונת להמשיך להציק לי, אין לי כוח אלייך
יותר. שלום!"
צלעתי בחזרה לחדר שלי וסגרתי את הדלת. כבר לא היה לי כוח לכל
הריבים האלה, כי כבר כמה ימים שזה כל מה שאני ואחותי מדברים
עליו, או יותר נכון צועקים.

לפני קצת יותר משבוע ההודעה התפרסמה בכל אמצעי התקשורת: התאריך
והשעה המדויקים שבהם כולם יקפצו מהגג. בהתחלה חשבתי שזאת
בדיחה, אבל מהר מאוד הבנתי שהם רציניים. אני זוכר איך בסוף
הסתכלתי דרך החלון וראיתי אותם עומדים על הגגות, מתכוונים
להשליך את עצמם למטה, ומה שיבוא יבוא. ואז נשמעו הצלצולים,
קצרים אבל חזקים וברורים כמו הצפירה ביום הזיכרון, והם עשו את
זה. רובם נמרחו על הכביש או המדרכה, והיה צריך להביא אחר כך
שפכטל בשביל לגרד אותם.
בסביבה שלי לא נשארו הרבה אנשים ששרדו. ברוב הערים זה היה ככה,
שלא לדבר על ערים גדולות כמו תל אביב או ניו יורק, ששם הגגות
הם בגובה קילומטר ולאף אחד אין סיכוי לשרוד אם הוא יקפוץ משם.
בגלל זה אוכלוסיות שלמות נכחדו, אבל זה לא עניין אף אחד, כמובן
כי כולם היו עסוקים בקרובים האישיים שלהם שלא שרדו. עכשיו רובם
כבר התגברו, וחזרו אל הנושא הציבורי מספר אחת: אני, עידן סייר,
היחיד שלא קפץ מהגג.
מה אני אגיד לכם, זה לא קל להיות שונה. אולי אתם חושבים שאתם
מכירים את ההרגשה, אבל לא בעוצמה כזאת, כשאתם היחידים שלא
עשיתם משהו שכל שאר האנשים בעולם עשו, ואני מדבר על כולם, לא
על הרוב או על הנורמה. אנשים מסתכלים עליי ברחוב, אומרים לי
שאני פריק, פחדן, או עמוד חשמל (בגלל הבדיחה המפורסמת עם
הפיל). היום זרקו עליי אבן. לא ידעתי אפילו מאיפה זה בא לי,
אבל היא פגעה לי ברגל, נורא כאב לי וירד לי המון דם. אחותי
לקחה אותי הביתה, עזרה לי לחבוש את הפצע, וכמובן המשיכה להטיף
לי כל הדרך. אין לי כוח כבר לשמוע על זה יותר.
אני ורעות גרים לבד עכשיו. אין לנו הורים, הם לא שרדו את
הקפיצה. אחי הקטן שרד, אבל הוא הלך לחיות בקומונה של הצופים.
הם החליטו שככה עדיף, עכשיו כשאין להם הורים ולחלקם גם אין
אחים. אני נורא מתגעגע אליו. הייתי מתקשר אליו, אבל יותר מדי
מהעובדים של בזק מתים עכשיו, אז אין טלפון.

דפיקה בדלת העירה אותי מהמחשבות. חשבתי שזאת רעות, אז פתחתי את
הדלת והתכוונתי לצעוק עליה שתעזוב אותי, אבל זאת בכלל לא הייתה
היא.
"שירי? מה קרה, הכול בסדר?"
היא עמדה שם עם דמעות בעיניים.
"דיברו איתי מהבית חולים", היא אמרה, "הם אמרו..."
היא לא הצליחה לדבר מרוב בכי, אבל ניחשתי כבר לבד: הניתוח של
קובי, החבר שלה, לא הצליח. חיבקתי אותה חזק והבטחתי ללוות אותה
לבית החולים, למרות שבמקום כלשהו בתוכי, הרגשתי כאילו הרגע
קיבלתי מתנה ענקית.

שירי היא סיפור עצוב. היא למדה שכבה מתחתיי בבית הספר (כשעוד
היה בית ספר). הכרנו כשהתחלתי את השנה האחרונה בתיכון,
והתאהבתי בה כמעט מהרגע הראשון. היינו ידידים, ואף פעם לא
מצאתי את האומץ לספר לה מה אני באמת מרגיש, עד שיום אחד, אחרי
שנה בערך, החלטתי שאני הולך עם זה עד הסוף. קבענו להיפגש ערב
אחד לאכול גלידה, ואז התכוונתי לספר לה, אבל בבוקר שרצינו
ללכת, גיליתי שהיא יוצאת עם ידיד אחר שלה כבר כמה ימים. זה היה
אולי הרגע הכי גרוע בחיים שלי. כמובן שלא סיפרתי לה מה אני
מרגיש והיא עד היום לא יודעת (לפחות אם היא לא הרגישה את זה
לבד), אבל כל כך קיוויתי שזה לא ילך ביניהם והם ייפרדו. זה לא
קרה, ועד היום שירי וקובי ביחד.
עכשיו שירי היא הידידה הכי טובה שלי. האמת, אפשר להגיד שהיא
החברה האמיתית היחידה שהייתה לי בכל החיים. רק לה אני מרגיש
חופשי לספר הכול, ויש ימים ולילות שלמים שאנחנו פשוט מדברים על
כל נושא שבעולם. כבר התרגלתי לחשוב עליה בתור ידידה שלי ולא
יותר מזה, אבל יש רגעים שאני עוד מרגיש כלפיה דברים שאני לא
אמור להרגיש. אני יודע שאני לעולם לא אתגבר עליה לגמרי.
כשקובי קפץ מהגג, הוא נפצע קשה וכמעט מת. הוא אושפז בבית
חולים, ושירי בכתה המון מרוב דאגה, למרות שהיא ידעה שיש אנשים
שאיבדו הרבה יותר. אני לא יודע מה רציתי יותר, שקובי יחיה או
ימות. כמובן שלא רציתי ששירי תסבול, אבל במקום מסוים עדיין
רציתי שנהיה ביחד, ולא היה כל כך חשוב לי מה המחיר.
המצב היה די אירוני. לאחות שטיפלה בקובי קראו רונה שינדלר,
ואני הכרתי אותה, עשיתי שירות לאומי בבית החולים שהיא עבדה בו.
היינו ביחסים טובים (עד כמה שאפשר, בכל זאת היא בת 30 פלוס)
וזה מוזר לחשוב שדווקא היא זאת שהצילה את החיים של קובי,
ובמידה מסוימת הרסה את שלי. רונה עבדה בכלל במחלקת אונקולוגיה
ילדים, שזה שונה לגמרי מאנשים שקפצו מהגג, אבל אחרי הקפיצה
הגדולה, בערך 90% מהרופאים והאחיות נהרגו, בגלל שרובם גרו
במקומות גדולים ועירוניים עם גגות גבוהים. אז אלה ששרדו עברו
הסבה מקצועית לטיפול נמרץ בכל מי שקפץ מהגג ונפגע אבל לא מת.
קובי היה אחד מהם, הוא נפל על עמוד השדרה וכל הגוף שלו שותק.
הוא עבר כמה ניתוחים, אבל עכשיו התברר שזה לא היה טוב מספיק
והוא כנראה יישאר נכה לכל החיים.

ישבנו מחובקים ליד המיטה שלו, ושתקנו. קובי ישן והיה מחובר לכל
מיני מכשירים, למרות שהוא כבר התעורר מהתרדמת, אבל עדיין היו
לו קשיים בנשימה. שירי הייתה נערה טובה מדי בשביל להיפרד ממנו
במצב הזה, גם אם המשמעות היא שקובי יהפוך לנטל עליה. אבל היא
בכל זאת אהבה אותו, יותר ממה שאני אהבתי אותה, זה בטוח.
קובי פקח את העיניים לבסוף, והסתכל עלינו.
"היי."
"בוקר טוב."
שירי רכנה אליו ונישקה אותו בזהירות.
"איך אתה מרגיש?" היא שאלה.
"יהיה בסדר. לפחות אני מנסה לשכנע את עצמי", הוא אמר. "היי,
עידן."
משהו בטון שלו היה מאולץ מדי. לא ידעתי אם הוא כבר הספיק לשמוע
שאני הפריק היחיד שלא קפץ, אבל העובדה שהייתי ידיד של החברה
שלו הספיקה. ידעתי שאני מיותר שם, ובגלל זה נפרדתי משניהם אחרי
כמה דקות והלכתי משם בחזרה לכיוון הבית.

ביציאה מבית החולים, ראיתי קבוצה של בחורים צעירים שישבו שם
ודיברו. לא שמעתי על מה הם דיברו, אבל כשעברתי שם הם הסתכלו
והצביעו עליי.
"היי, סייר! מה קורה, החלטת לקפוץ לביקור?"
"אתה לא מפחד להיות כאן? יש פה מדרגות!"
לא עניתי להם, ורק הרמתי אצבע אמצעית לכיוון שלהם בלי להסתכל
עליהם בכלל.
"טוב, לא רוצה, לא צריך. אתה לא תראה אותנו יותר בעוד שתי
דקות, גג!"
כולם צחקו ונראו מאוד מרוצים מהבדיחות של עצמם. משהו במראה
ובהתנהגות שלהם אמר לי שהם קיבוצניקים או מושבניקים. גיבורים
גדולים! אצלם, כל הגגות הם בגובה של קומה אחת, מקסימום שתיים,
ועוד עם דשא ואדמה למטה שמרפדים את הנפילה, אז זאת ממש חוכמה
גדולה בשבילם לקפוץ משם. אף אחד מהם לא נפגע כמעט, ובגלל זה
הרבה חבר'ה צעירים באו לערים, להתנדב בבתי חולים ולעזור
לנפגעים. אבל אם כולם ככה, לא צריך את העזרה שלהם בכלל.

מהיום הזה, המצב נהיה כבר בלתי נסבל. עד עכשיו הייתה לי את
שירי, אבל עכשיו אחרי שקובי התעורר היא הייתה אתו כל היום,
ובקושי היה לה זמן אליי. אני ורעות רבנו המון, ואף פעם לא
הרגשתי כל כך לבד כמו אז. הביטוי "כולם נגדי" אף פעם לא היה
מוחשי ונכון יותר. אחרי כמה ימים החלטתי שאני חייב לשנות את
המצב, גם אם זה אומר לעשות את הדבר הכי קיצוני שאפשר להעלות על
הדעת.
באותו יום מצאתי את הבניין המושלם: הקניון. אמנם היו בו רק שתי
קומות, אבל הן היו גבוהות יותר מקומות של בניין מגורים רגיל.
ידעתי שאני יכול פשוט לקפוץ מגג של בית פרטי או אפילו מחסן,
אבל אז כולם יגידו שסתם עשיתי את זה כדי לצאת ידי חובה, וזה לא
מה שישים סוף לכל הצחוקים וההשפלות. אז לקחתי נשימה עמוקה,
וקפצתי. למשך כמה שניות, כל העולם התנתק ממני, והייתי באוויר,
ממש כאילו אני עף. זאת הייתה הרגשה פשוט נפלאה, אבל תוך רגע
אחד היא התחלפה בכאב הכי גדול שהרגשתי בחיים שלי. כשהתרסקתי על
האספלט, הידיים והרגליים שלי נשברו והלסת שלי נחבטה בבת אחת.
כל התנועה נעצרה תוך שניות וכולם התאספו מסביבי, חלקם ממש עמדו
בתוך שלולית הדם בשביל לראות מקרוב. אבל כבר לא היה לי אכפת,
רק רציתי למות, ושהסיוט הזה ייגמר כבר.

רונה נכנסה לחדר שלי ביום האחרון לאשפוז, וחייכה אליי.
"אז זהו, מה?" היא אמרה. "שמח?"
"איזו שאלה? העיקר שעכשיו הכול נגמר, לא?"
"דיברו עליך המון, אתה יודע. עכשיו אתה כבר זה שקפץ מהגג.
כאילו שאתה היית היחיד."
"טוב, אני מקווה שלפחות עכשיו יפסיקו לרדת לי לחיים."
רונה הביטה בי במבט בוחן.
"תגיד, אתה בסך הכול קיבלת הרבה מאוד צומי. אתה רוצה להגיד לי
שלא נהנית מזה בכלל?"
"אולי קצת, בהתחלה. מהר מאוד זה הופך להיות מרגיז", עניתי,
"אבל לא נורא, אם אני ארצה עוד קצת צומי, אני תמיד יכול למכור
את סבתא שלי."
ואז רעות הגיעה, עם המפתחות של האוטו מוכנים ביד.
"אתה מוכן ללכת?"
"בטח. כמה שיותר מהר."
אני ורונה התחבקנו, ואז יצאתי מהחדר עם רעות.
"אני כל כך שמחה שהחלטת לעשות את זה בסוף. עכשיו יהיה לך הרבה
יותר טוב, אתה תראה", היא אמרה. "תקשיב, אני הולכת שנייה
לשירותים. תחכה לי ליד האוטו, טוב?"
"אין בעיה."

כשעמדתי וחיכיתי לרעות, ראיתי מישהי מתקרבת אליי. היא הייתה
יפה מאוד. היה לה עור בהיר מאוד, שער שחור חלק וגולש, לבושה
בחולצת רשת וחזייה שחורה מתחת, שחשפו קצת מהשדיים הלבנים שלה,
עם פנטגראם שהיה תלוי ביניהם על שרשרת. היא נעצרה לידי ונשענה
על המכונית. החיוך וטון הדיבור שלה לא השתמעו לשתי פנים.
"אתה מוכר לי", היא אמרה, "מאיפה?"
"עידן סייר. אני בטוח ששמעת עליי."
"אה, נכון. אתה האיש שלא קפץ, לא?"
"בערך", אמרתי, "קפצתי בסוף. לא היה נורא כל כך."
"באמת? למה?"
ההבעה שלה נמחקה בבת אחת.
"פשוט נמאס לי מכל היחס של החברה, זה הכול."
"אז רצית למצוא חן בעיניהם, או שפשוט ניסית להתאבד?" היא שאלה
בתקווה.
"אני מניח שרציתי למצוא חן בעיניהם."
"אני מבינה", היא אמרה בקרירות.
הסתכלתי עליה מתרחקת ממני, היא לא הביטה לאחור ואפילו לא אמרה
שלום. פתאום לקפוץ מהגג לא נראה לי רעיון כל כך טוב.

פאק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה רק אני שלא
מצליחה לקבוע אם
יצירתי היא
הקראה, פרגמנט
או קול נוע?


זו שכל יצירותיה
הן סיפור קצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/4/06 13:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סייר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה