הסצנה מתרחשת במכולת של שכונה קטנה. שמעון, בעל המכולת, גבר
מבוגר, עומד מאחורי הדלפק. מולו עומד יוהן, גרמני צעיר שמדבר
אתו באנגלית רהוטה עם מבטא  גרמני ברור. הוא מאוד אדיב ומנומס.
מאחורי יוהן עומדת גילה, אישה מבוגרת עם מספר מצרכים בידיה.
יוהן מודה לשמעון ויוצא מהמכולת. גילה לא מסוגלת להוריד את
העיניים שלה ממנו. היא מתקרבת עוד צעד אל הדלפק. גם שמעון
עדיין מביט לכיוון היציאה.
שמעון: אך, איזה עם. כאלה מנומסים, כאלה אדיבים.
גילה: כאלה יפים!
ש: כן, אה?
ג: אני אומרת לך קשה להאמין שהייתה שואה.
ש: לגמרי. איך עם של אנשים כאלה חכמים וכאלה מתורבתים,
ג: וכאלה יפים,
ש: היה יכול לעשות את זה. טוב אז מה יש לנו פה, חלב, ביצים,
לחם.
ג: כשהייתי בגרמניה,
ש: אה, היית שם, באמת?
ג: כן, אפילו ביקרנו באוושויץ, כזה מקום יפה, אתה לא מאמין.
ש: באמת?
ג: כן, כל כך פסטורלי. וגם האנשים שם היו כל כך נחמדים ומסבירי
פנים שאתה לא מאמין.
ש: וכאלה יפים.
ג: כן! ממש, גם הגברים, גם הנשים. ואפשר לשמוע את הציפורים
מצייצות, כזה שקט.
ש: אי אפשר להאמין שהיו שם משרפות פעם, אה?
ג: לא! והריח! אוי ריח של פריחת אביב. אני אומרת לך אחד
המקומות הכי יפים שהייתי בחיים שלי. פשוט קשה להאמין.
ש: כן, זה עצוב ממש.
ג: כן די. תאר לך היום היה קורה משהו כזה.
ש: אין מצב, היום עם כל הטכנולוגיה והאינטרנט, אין סיכוי. מיד
כל העולם היה יודע על זה ועוצר את זה.
ג: כן, נכון. טוב, כמה זה?
ש: אז ככה, סה"כ 76.50 שקלים חדשים.
ג: תודה, תרשום לי את זה?
ש: אין בעיה, את צריכה עזרה עם השקיות לבית? אחמד!
ג: לא, לא, אל תקרא לו, הערבי שלך מסתכל עלי קצת מוזר.
ש: מה זאת אומרת? אם הוא עשה לך משהו הכי קטן הוא עף מפה, לא
מעניין אותי.
אחמד מגיע.
אחמד: כן, בוס.
ש: אה, כלום, תחזור לנקות את המחסן, ודיר בלאק אני מוצא שם
פירור אחד של אבק אתה שומע?! ואני שולח אותך חזרה לכפר שלך ולא
מעניין אותי מה יעשו לך שם החיות האלה.
א: אין בעיה, בוס.
ש: יאללה גבר, לך לעבוד.
אחמד הולך.
ש: בחור טוב זה אני אומר לך, עושה כל מה שאומרים לו, לא כמו כל
החברים שלו.
ג: אני לא יודעת הוא מסתכל עלי קצת מוזר. גם עכשיו, לא ראית
איך הוא הסתכל?
יוהן חוזר למכולת ומתנצל. שניהם מסתכלים עליו ונאנחים.
ש: קשה להאמין.