אתמול נפלתי מעץ. זה היה קצת צפוי - נפילה מעץ היא מסוג הדברים
שקורים לאנשים כמוני, אנשים שאוהבים לטפס על עצי תפוחים חצי
יבשים. דרכתי על ענף דק והוא נשבר, ניסיתי לתפוס ענף גבוה יותר
אבל התברר לי שהוא חי בדיוק כמו ששולחן מתכת לא יהיה.
לא קרה לי כלום, רק שפשוף בברך וחתך דק וארוך בכף היד. לא
בכיתי, לא עשיתי רעש. הכלב השחור שתמיד ישן מתחת לעץ בתוך
ערימה ענקית של תפוחים אדומים אפילו לא חלם על להתעורר.
הסתכלתי עליו כמה דקות והתחלתי ללכת לשומקום.
יש לנו בשכונה איזה פסנתרן רוסי ומטורלל אחד. הוא כל הזמן
ממציא ומנגן מנגינות עצובות בפסנתר כנף שחור וענק בתוך חדר
מיותר אחד עם יותר מדי פנסים שרופים וכבלי PL שלא קשורים
לכלום, אולי רק לעצמם, ומתחיל לצעוק על מי שמזכיר את המילים
'אוקטובר' ו'קומוניזם'. במקרים המעטים שבהם הוא מסכים להיפרד
מהתווים האהובים שלו ולצאת מהבית, הוא מסתובב עם כובע ענק,
שחור ופרוותי, מעיל ענק, שחור ופרוותי עוד יותר וביטחון מלא
שכולם שונאים אותו, אבל זה לא מוזר כל כך - מעל הבית שלו מעופף
בקביעות ענן קטן, אפור ומטפטף של גשם. לפעמים נערמות שם גבעות
קטנות כאלה של שלג, שמופיעות משום מקום ומשום סיבה, מעניין איך
הוא מרגיש כאן.
אני ילדה קטנה וטיפשה שחיה בעולם של מדענים מטורפים. יש כאן
איזו מישהי דיכאונית נורא שתקועה כל היום בחדר חשוך עם צלוחיות
פלסטיק של משהו כתום זוהר, ומישהו אחר שמתעקש לכוון מנורות על
מסך דרך שני חורים, ומישהו שמשחק עם ריבועים שמשתנים כל דור
ומישהו שמנסה לעשות דבר מעורפל לחלוטין עם תעלה ארוכה מאוד
וחלקים קטנים של כלום ומשהו אומר לי שבשלב מסוים זה עוד ייגמר
בבכי. לפני לא הרבה זמן מישהו ניסה לשגר חתול לחלל במהירות
האור שהוא שאל מהאיש של החורים, בשביל לבדוק כמה זמן - אם בכלל
- ייקח לו להזדקן. השותף שלו לדירה כתב על הקיר של הבית אלפי
משוואות מסובכות נורא שלאכזבתו לא הצליחו לתת מידע אמין כתשובה
לסוגייה החשובה מאוד - אם החתול המדובר חי או מת. בכלל, הוא
יודע המון דברים. כשהוא היה קטן יותר ואני הייתי עובדות ברורות
מאליהן, הוא הראה לי איך הוא יכול לפתור משוואות ממעלה רביעית
עם שלושים ושישה נעלמים, איך הוא יודע לחתוך את כדור הארץ
לרצועות רוחב, לחשב את כמות הקרינה הנקלטת והמוחזרת ולצבוע את
הכל בגוונים ורודים או אפורים במובן מטאפורי או מטאפיזי אבל
עדיין מטאטיפשי, איך הוא יודע לנגן מנגינות עצובות בדיוק כמו
הפסנתרן הרוסי, הוא ידע לעשות הכל והוא לא ידע שום דבר משמעותי
באמת.
הם לא ממש אוהבים אותי, המדענים המטורפים האלה. לדעתם אני
כותבת יותר מדי ומציירת יותר מדי וחושבת יותר מדי ובוכה יותר
מדי. רק הכלב השחור הזה ליד העץ, רק הוא בסדר. אני לא יכולה
לבדוק אם הוא חי, הוא הרי לא חתול, אבל עובדת קיומו הביופיזי
מוטלת בספק - כל הזמן נופלים לו תפוחים על הראש.

13.2.2006

לרנן. וגם,
לכל האמנים-היאס"ניקים-שהפיזיקאים-כבר-מזמן-עלו-להם-על-העצבים
באשר הם   :)