הלכתי באוויר מיימי. צלחתי בעננים וריחפתי במים. קיוויתי לברוח
מן הנוף העירוני. אני תוהה, לפעמים, אם האדמה משקרת. אם יש דבר
מה קיים. ודאי. רצתי באוויר בחפשי אחר אדמה. ולא נראתה זו
קרבה. האם לעולם תתמשך דרכי ותתקיים במרדף? אורות מתחתיי שחו
דבר מה בשפה לא מובנת. כה דלה היא השפה שעליה נבנה ההיגיון.
גורם לי להרגיש לא מובנת. נשכבתי על אוויר מים צח, ביודעי כי
מזוהם. העשן ירחיקני מביתי. הענן ייקח אותי מהבית. יש בניקיון
מן הריקנות. אמנם אינה מוחלטת בקרת אדם על עצמו, אך הניקיון
נראה כחריגה מן הישר. שאלה תמידית בי. שאלה תמידית, כאשר
השלווה חוברת עם איבוד הזיכרון, וערפול חושים. חוסר היגיון.
אני מביטה בעיניים עצומות. דבר לא נגלה. השאיפה ללבן נוגדת את
השאלה שלי. ואני מסתכלת למעלה ורואה את החלום. את אותה אדמה,
שפתאום הבהירה, מתרחקת ממעל ואני צונחת מטה. רגע זה מוחלט
ורגוע. אינסופי. אלו היו רגעי ההנאה האחרונים שלי.