אני חושבת שלא כתבתי פה כבר שנתיים...
לפחות שנתיים.
כל כך הרבה דברים עברו עלי, שאין לי מושג מאיפה להתחיל.

קודם כל, עוד חודש אני מתחתנת, ואין מאושרת ממני. מצאתי את
אביר חלומותי, אמנם לא על סוס אלא על קאיה ספיה, אבל עדיין
האביר שלי.
ביום השנה הוא הציע לי נישואים, בהפתעה, באמצע מועדון שיצאנו
אליו, מול 70 חברים שלנו אחרי שאני עומלת שבוע וחצי לארגן לו
הפתעה בעצמי, בסוף הוא "דפק לי קונטרה" כמו שאומרים והציע לי
נישואים.

מי היה מאמין, מצאתי את מקומי, לצד האיש שעוד מעט יהיה
בעלי...
"בעלי" אני בקושי קולטת מה קורה, החתונה הגיע כל כך מהר..
מה שאני כן קולטת, זה שסוף סוף מצאתי מישהו שלא מפחד ממני,
מהאמת שבפה שלי, מהישירות שלי, השטויות שלי והסטיות שלי. בן
אדם שאוהב את החוזק שלי.
פעם יצאתי עם אנשים שהיו דורכים עלי, אלוהים יודע שעכשיו זה
כבר שונה, וגם לפני הארוס שלי הייתה לי רשימה של מחזרים
איכותיים, אך לצערם ולמזלי, אני הבנתי מה אני שווה ולא הסכמתי
להתפשר על עצמי, על הרצונות שלי. לא הסכמתי להעלים עין יותר
מכל הפאקים שיש.
עם הארוס שלי, אני יודעת שעם הפאקים שלו (והם ממש ממש ממש
מעטים וקטנים) אני מקבלת אותו ואוהבת אותו, קיבלתי מתנה
מלמעלה, מלאך שמהלך על פני האדמה, אני מעריכה אותו על מי שהוא,
אוהבת את היתרונות ואוהבת את החסרונות. לא לוקחת כמובן מאליו,
לא שותקת שכואב לי, דואגת לקו תקשורת ישיר ביני לבינו שלא
בטעות יקרה משהו שיחבל לנו באהבה המדהימה והנקיה הזו.
מישהו אוהב אותי שם למעלה, ומישהו אוהב אותי כאן, לצידי.

ואני... לא יכולה לראות שום דבר חוץ ממנו, לא יכולה לחשוב על
לגעת במישהו אחר, לא יכולה אפילו לפנטז! בכל הפנטזיות שלי הוא
שם (חוץ מאולי אחת - קצת חריגה), אני מוצאת עצמי מתאהבת בו
מחדש כל בוקר, כל יום יש משהו שגורם לי לאהוב אותו עוד יותר,
אפילו שאנחנו רבים זה לא ממש ריב אלא דיון "מאמי" ו"בובי" זה
חלק מהריבים שלנו, אף פעם לא בשביל לפגוע, תמיד בשביל לפתור.
פתאום אני מוצאת עצמי רוצה להיות מותכת לתוך העור שלו, להיות
חלק ממנו, פיזית כמו שאנחנו מחוברים רגשית ורוחנית.
אני מוצאת את זה קשה להסביר במילים את מה שאני מרגישה אליו,
אבל אני מנסה וכותבת לו כל הזמן מכתבים, והוא כותב לי חזרה.
כיף להתכתב עם מישהו שגר תחת אותה קורת הגג איתך, זה עושה את
זה מרגש יותר להפגש בערב בבית, אחרי שאנחנו מלטפים אחד את השני
במילים כל היום.

מצחיק לחשוב שראיתי אותו בפעם הראשונה, ידעתי שזה הולך להיות
גדול, שזה הולך להיות חתונה ידעתי ברגע שהוא חיבק אותי לראשונה
ונישק את שפתיי.
ידעתי שזה זה.

אנחנו עוד 42 ימים מתחתנים...

ואין מאושרת ממני.