[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
לֹא יִהְיֶה כְּלוּם

אתמול חל יום הולדתי ה 65. בשנים האחרונות, חודרת ליום הולדתי
עצבות ואני מתחילה לחשוב על אפריים. כמעט עשר שנים הוא לא
איתנו, אבל הרגשת הריק, הבור הזה בחלל החזה, עדיין חזקה מתמיד.


נדמה שהכל התחיל כשחזרנו מהטיול ההוא לירושלים. כמעט כל החברה
באוטובוס נרדמו. הנהג הבדואי, התנדנד קלות ממוסיקה מזרחית
מערסלת ששמע באוזניות. לפני שנפרד מאיתנו וירד מהאוטובוס,
הכניס מדריך הטיול למכשיר ה CD  תקליטור של בדרן בלתי ידוע
שסיפר בדיחות קרש וגעה בעצמו בצחוק גדול עם סיומן. לא יודעת מה
קרה, אפריים ואני נסחפנו בצחוק המדבק של הבדרן, וגלי הצחוק
נמשכו כך עד שהגענו העירה. הסימולטניות הזאת של הצחוק
המשותף... משהו קרה באותו יום שקשה להבינו.

בחתונת בנה של בת שבע ישבתי עם הבנות מהמחלקה שלי סביב שולחן
אחד והלכו שם צחוקים לא רגילים. אחר כך הלכנו לרקוד, קבוצתית -
רק בנות (כמו שנהוג אצלנו בעבודה).

הוא היה שם לבדו, ישב בשולחן עם המזכירות, ופתאום ראיתי אותו
נועץ מבטים ארוכים ועצובים לכיווני. זה נמשך כך כל הערב.
הרגשתי תולעים זוחלות לי על הגב והבנתי שמשהו הולך כאן
להשתנות. אנחנו הרי עובדים יחד כל הזמן. יש בינינו יחסי עבודה
נפלאים. ויכוחים קולניים עד השמים בנושאים מקצועיים, עזרה
הדדית...  האיש היה סגן מנהל, בעל עמדה בכירה, כוח עבודה ענק
ומכרה זהב של ידע מקצועי. העזרה שלו בתחומי העבודה שלנו היתה
משהו ייחודי. התאימו לי קשרי העבודה האלה, אני, שערכי העבודה
הם מרכז עולמי, הערצתי את האיש. כן, ידעתי אז בברור, חיי
הולכים להשתנות.

בשבועות הראשונים הוא המשיך להופיע תדיר במחלקה ולשלוח לי במרץ
פתקים ומזכרים בנוגע לעבודה. זה הואץ עד סף אובססיה. אחר כך
כבר הפך לנודניק, היה מופיע אצל הבנות שלי ואומר להן, "תעשו
כך", או "תעשו ככה", מהלל וקושר כתרים ליכולת המקצועית שלי תוך
שהוא מעיר שזו הסיבה שהוא אוהב אותי. הבנות ממש חגגו מהרומן
המתפתח ואילו אני... התפלצתי. מה הולך כאן? שנינו נשואים בגיל
מכובד, זה לא הולם מה שהוא עושה, מוטב שיתאפק ויפסיק להתנהג
כמו בן טיפש עשרה. האיש מבוגר ממני בשתים עשרה שנה לפחות והוא
כבר סבא לנכדים. מה הוא חושב לעצמו?

אחרי מספר שבועות החל המצב להחמיר. האיש נעלם. ממש הדיר את
רגליו ולא נכנס יותר אלינו למחלקה. משחק איתי מחבואים. מאלץ
אותי להרים אליו טלפון ולהזעיק אותו לפרויקטים המשותפים
שהוזנחו על ידו. כל טלפון כזה הטיס אותו אלי כולו קורן, כאילו
לא קרו דברים, אבל אני נזהרתי. הפכתי להיות מלכת הקרח. מתאפקת
בכל כוחי לא לקלוט את המישדרים. משוחחת איתו רק על עבודה,
ונמנעת בכל כוחי מלהסחף לכיוונים אחרים. בצער רב הבחנתי כיצד
אני מאבדת ידיד יקר. הוא הלך והשתנה לנגד עיניי. מכונת העבודה
המשומנת שהיכרתי החלה לחרוק לנגד עיניי. חשבתי על זה ארוכות
והחלטתי שעדיף לי לשחק אותה אדישה. להעמיד פני פסל קרות, אולי
זה סיכוי שהצרה הזו תפסק מעצמה. אתן לדברים להימשך ללא תגובה,
עד שיתפוגגו.

המערכת המקצועית החדשה, שהוקמה באותו זמן בבנק שלנו, גזלה את
מירב זמני. היו ימים שסיימתי בשמונה בערב, ולפעמים גם יותר
מאוחר. דברים כאלה באים תמיד על חשבון הבית, ובעלי האוהב
והמסור נשא בעול ללא מילה. הוא עשה את כל הקניות, טיפל בכביסה
ובבישול, דאג להוצאת הילדים הקטנים לבית הספר, ואני הייתי זו
שבאה הביתה להנות מהמוכן. ממש הפוך ממה שמקובל בבתים אחרים.
הבכור שלנו החליט להתגייס לסיירת. ללכת בעקבות אביו כדי לא
לבייש את הפירמה. אחרי קורס הכנה ושני גיבושונים, הצליח
להתקבל. כשהוא התגייס,  התגייס איתו גם כל הבית. זה כלל מילוי
משאלות שאין לסרב להן של הילד שחזר בסופי שבוע, ועיסוי אמהי
אוהב של המכות והשפשופים שהביא איתו משם. בתוך כל זה, אני רואה
את האפריים הזה ממשיך להתדרדר. כמו שכבר ציינתי, ניסה לטפל
בעצמו על ידי התנתקות והעלמות. הוא הפסיק להופיע במחלקה שלי
והיה נעלם לשבוע ויותר, ממתין בשקיקה לרגע שארים לו טלפון
בענייני העבודה שהוזנחה. אז היה מתרצה, מגיע ומדבר עניינית,
לוקח חלק בעבודה, מנקר פה, מנקר שם ונעלם שוב לשבוע. לא הייתי
קוראת לזה הטרדה, אבל  מתח גבוה היה שם והורגש רק בינינו.
אחרים בעבודה לא חשו בו.

אני חשה צורך לציין כאן שני מקרים שהיוו בעיניי נקודות מפנה
אשר דרדרו את כל הפרשה לתהום. בקיץ של אותה שנה, נסעתי עם כל
משפחתי לחו"ל לטיול בן חודש. גם לאפריים סיפרתי על כך ברגע של
היסח הדעת. להפתעתי, ראיתי כיצד הוא מאבד את שיווי משקלו.
מתחיל להתרגש "על אמת": "יעלי, מה יהיה, מה יהיה?" "לא יהיה
כלום", עניתי, וראיתי אותו מחוויר. "אני לא אחזיק מעמד", הוא
אמר. "אתה תחזיק", עניתי לו עם כל קור הרוח הנפשי שיכולתי
לגייס.

כשחזרנו מהטיול הנפלא, פגשתי בו בכניסה לבנק. הוא נראה מחריד.
איבד כמה קילוגרמים טובים ממשקלו, בגדיו מוטלים ברישול והוא
נראה באאוט מוחלט. מובן שלא ייחסתי את זה ל"רומן" שלא היה, אבל
הרגשתי ממש לא נוח. חודשיים אחר כך נשארתי לעבוד עד מאוחר ולא
היה לי רכב. חיפשתי סידור לחזור הביתה. אפריים שכנראה ראה את
האורות הדלוקים, עבר בפרוזדור ונשאר לפטפוטים הרגילים שלו.
ביקשתי ממנו שיסיע אותי בדרכו הביתה והוא נענה ברצון. בדרך
הקצרצרה, בת כחמש דקות הוא שתק כמו דג, עד שהגענו לרחוב שלי.
כשפתחתי את הדלת לצאת,  הוא אמר בהתרגשות משהו כמו: " את,
את, את התאונה שלי ואני אסחוב את האסון הזה איתי כל חיי".
אמרתי לו "תודה" בהתעלמות חפוזה ופניתי לחבק את הכלבה המסורה
שחכתה לי ליד השער.

מאז לא ראיתי אותו. ב-22 למאי היה יום הולדתי החמישים וחמש.
מתוך דו"ח כלשהו שהגיע בדואר הפנימי גלש לפתע דף נייר מודפס.
זה היה חלק משיר. הדף היה נטול סימנים, קרוע בתחתיתו ונראה
כאילו חסר בו בית אחרון. אני מעתיקה לכאן את המילים כפי שהיו
כתובות בדף:

"הוּכַח
שֶׁנִּתָּן לְלַמֵּד בָּבּוּנִים אוֹכְלֵי יֶרֶק
לִשְׁתּוֹת דָּם שֶׁחֻמַּם
לְמַעֲלָה מְסֻיֶּמֶת
בִּתְנַאי שֶׁיִּהְיֶה זֶה תַּפְרִיט
שֶׁל מָנָה אַחַת

הוּכַח
שֶׁגַּם אֶת הַלָּבָה הָרוֹתַחַת
אֶת גַּעַשׁ הָאֶבֶן הַמֻּתֶּכֶת
נִתָּן לְכַבּוֹת
בְּמִלָּה אַחַת שֶׁל מַעֲנֶה רַךְ.

הוּכַח
שֶׁבָּאָרֶץ הַחֻלְדּוֹת, סְנָאִי
יָכוֹל לַהֲפֹךְ לַמֶּלֶךְ
(וְיַפָּנִי לָאִינְדְּיָאנִי)
בִּתְנַאי
שֶׁדּוֹבֵר אֶת ש-ְפַת הַמָּקוֹם.

הוּכַח
שֶׁנִּתָּן לְדַבֵּר אֶל הַמֵּתִים
בְּתֶדֶר מְסֻיָּם, בְּכָל שְׁעוֹת הַיּוֹם
(זוֹ גִּרְסַת בֵּטָא, לָכֵן זֶה לֹא סוֹפִי)
הֵם עֲדַיִן לֹא עוֹנִים".


לא היה במילים שום דבר שיכול לקשור אותן לאפריים, אבל אני,
ששבעתי ממרוריו,  חשדתי. אמנם לא הייתי בטוחה, אבל משהו ניקר
לי בראש. העניין הזה בבית האחרון של השיר על המתים שלא עונים
הטריד קצת, אבל כתמיד, העבודה היתה מעל לראש ואני דחקתי את
המחשבה הטורדנית לעמקי המוח.

לאחרונה קיבלתי תפקיד חדש שבלע כשואב אבק אימתני את שאריות
זמני הפנוי. הבנות במחלקה המשיכו להעביר רכילות פה רכילות שם.
שמעתי מהן שאפריים ומשפחתו עזבו את העיר ועברו להתגורר בתל
אביב.

עברה עוד כחצי שנה, ויום אחד, בישיבת צוות בכיר, הודיע מנהל
הסניף, שאפריים נפטר. הוא לא מסר פרטים נוספים ואני לא העזתי
לשאול, היו שמועות שזה לא היה מוות טבעי. הפעם כבר לא הייתי
שקטה. חשתי צורך עצום לעלות אל הקבר. בררתי במחלקת כוח אדם
ונאמר לי שהוא קבור בבית העלמין "ירקון".

לא נסעתי. אין לי הסבר מדוע. יותר מתשע שנים, סחבתי את החוב
הזה. נקרעת בין הצורך הנפשי לבין המעשיות. הייתי מוציאה את
פיסת הנייר הצהבהבה, מנסה לחדור מבעד לפרוש השיר עם המלים
המוזרות.

כל זה עד אתמול. לקראת פרישתי המתקרבת מהעבודה, החלטתי לסגור
כמה חשבונות ישנים. נסעתי לבדי  לבית הקברות. לאחר שוידאתי
שאין איש בסביבת הקבר, נגשתי לשם.

בתחתית הימנית של לוח המצבה היה חרוט בכתב עגלגל, מה שנראה כמו
הקטע החסר בדף הקרוע:


...הוּכַח
שֶׁאֶת סַמְבַּטְיוֹן לִבַּת רִגְשׁוֹתַי
הַנָּח בְּשַׁבָּת - אֶפְשָׁר
לְכַסּוֹת בְּטוֹנוֹת שֶׁל חוֹל
אַךְ הוּא יַמְשִׁיךְ לְפַעֵם שָׁם בַּחֹשֶׁךְ
וּלְעוֹלָם לֹא יֶחְדַּל.



5/6/2006




נכתב במקורו עבור הסדנה הגריאטרית (65)
השיר המצורף "הוכח" פורסם לראשונה בדף יוצר זה
http://stage.co.il/Stories/551850

מבוסס על תובנה שחוקה של האמא הפולניה : "...אני אצחק כבר
בקבר, כשאתם תסבלו מייסורי מצפון"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה, אני
בוחר בך!!!




צרצר, בסלוגן
פוקימוניסטי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/06 16:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה