הוא לא מסוגל עוד לכתוב באמת
הוא כאוב ונואש אך מילים לא יוצאות
הוא חולב את שיכלו, וכל מילה שיוצאת
היא אינה מתאימה לחזון שלו

מי כמוהו יודע כי אין הדבר כה פשוט כשאין מוזה לטעון במילים
ועדיין חושב הוא על עצב נוגע, אולי לא חלפו זיכרונות כואבים

כבר שנים הוא רוקם מזימות אפלות
מטרתן היא לכלוא את המוזה בכלוב
כך יוכל כשירצה, עם חיוך מרוצה את שיריו לחבר גם אם אין הוא
עצוב

געגוע מריר את ליבו ממלא כשחושב על אותם רגעים
שהמוזה מילאה את נפשו המיוסרת בעוד ליבו מתנפץ לרסיסים

כשכמיהה זו חולפת, ישר מתחלפת בגעש סוער של אשמה
על עובדה מטרידה שתמיד מזכירה: היזהר בנושאך תפילה

"למה?" שואל הוא "תמיד כשאשמח, לא תבוא בליבי השלווה?"
הוא למד כבר מזמן איך להרוס את אושרו כדי לשפוך יגונו
בשירה...

המוזה היא כמו מאהבת נסתרת ואין היא נוטרת טינה
בשעת מצוקה היא חובקת, שומרת, כמו אם עם תינוק בחיקה...