לפעמים אתה חושב שאתה יודע הכל. למשל כשאתה על פסגה של הר
בגובה 5500 מטר. אתה חושב - מה זה חושב, בטוח - שהעולם כולו
מסתכל עליך ומגלה לך את הסודות שלו. הוא האמין בזה לגמרי. איך
אפשר לא? אתה נמצא במקום הכי גבוה בעולם (טוב, כמעט) והכל נפרש
לרגליך, אתה יכול ממש לראות איך נראה העולם מלמעלה.
זה לא היה קל להגיע לשם. זה לקח לו שמונה ימים, מתוכם שלושה
בקור מקפיא ובלי יותר מדי חמצן באוויר. כשעולים מעל לגובה של
4000 מטר, הנשימה נעשית דבר הרבה יותר מסובך. אתה מתעורר בלילה
ומגלה שאתה נחנק, מנסה להרדם חזרה אבל פוחד, כי אם במודע אתה
בקושי נושם, אז מה יקרה שתירדם, ובסוף נרדם. או שלא, או שמגיע
הבוקר. ואז מגיע היום ואתה מטפס ומטפס ואז זה בא - 5500 מטר
מעל האדמה - ואתה כבר לא מרגיש את הנשימה הקשה, או כל דבר
אחר.
במהלך הדרך למטה הוא היה בשמיים. שום דבר לא הגיע אליו - לא
הרוח המטורפת, לא הגשם שהתחיל לרדת ככל שהוא ירד, ולא האוכל
המחריד. הוא רק חשב וחשב על מה שהוא למד שם למעלה. וככל שהוא
ירד, כך הוא הרגיש שהוא מתקרב אל הסודות ההם, שהוא ראה מלמעלה,
והוא הרגיש, בפעם הראשונה בחיים שלו, שאולי הוא יכול לחיות
איתו, עם העולם הזה.
לא היו לו חיים קלים. שום דבר לא בא אליו. הכפית שאיתה הוא
נולד בפה לא היתה מזהב. היא הייתה בקושי מברזל, וגם הוא היה די
חלוד. בבית ספר הוא תמיד היה צריך להתעלם מהבגדים היפים
ומהקלמרים והתיקים שהיו לכל שאר הילדים. זה לא שהיה חסר לו
משהו, תמיד היה לו כל מה שהוא היה צריך, אבל אף פעם זה לא היה
יפה או חדש או אופנתי. בשכונה הוא תמיד היה צריך להעמיד פנים
שהוא לא רואה את המבטים המרחמים של השכנות בכל פעם שהמשטרה
הגיעה לחפש אצלם בבית והוא ישב על הברזלים של המדרגות והסתכל.
בצבא הוא היה צריך להתעלם מהשיחות שניהלו מש"קיות הת"ש בלחש
והפסיקו ברגע שהוא נכנס. בשביל לצאת לקורס קצינים הוא כמעט בכה
לפני הסגן אלוף שהיה אחראי על מועמדים לקורס קצינים ובסוף
הצליח איכשהו לשכנע אותו שקב"א זה לא הכל ונכנס. הוא סיים קורס
קציני חי"ר בהצלחה, וכבר התחיל לתכנן את השירות שלו בתור מ"פ
באחת מיחידות החי"ר, אבל אז המצב של אמא שלו התחיל להדרדר,
והוא נאלץ לקחת תפקיד קרוב לבית, כדי שיוכל לדאוג לאחותו
הקטנה.
אחרי הצבא הוא לקח את הכסף שהיה לו בחשבון הבנק, הכניס את
אחותו לפנימייה שהיא רצתה, שילם לאמא שלו על הטיפול שהיא הייתה
צריכה ומצא את עצמו בלי אגורה לטובת הטיול שהוא כל כך רצה
לעשות. אז הוא התחיל לעבוד. בבוקר הוא תייק מסמכים באיזה משרד
של עורך דין שהכיר את המפקד שלו מהצבא. בצהרים הוא הלך לנקות
משרד של חברת כוח אדם, ומשעות הערב הוא עבד באבטחה של מפעל
כימיקלים.לאט לאט הוא צבר לעצמו איזה סכום כסף והטיול נעשה
יותר ויותר ריאלי. הוא כבר התחיל לתכנן - קודם יהיה כאן, אחר
כך לשם, אולי יעבור כאן בדרך...
ביום שבו קנה כרטיס טיסה פתוח לשנה ואת תרמיל הטיולים הגדול,
לא היה מאושר ממנו. הוא עבר בזהירות על רשימת הציוד: יוד
לטיהור מים, נעליים טובות, מעיל, סווטשירט, כובע, כפפות...
בשדה התעופה הוא נפרד בנשיקה מאחותו ומאמו. עכשיו הכל קרה מהר
- הטיסה, הנחיתה, ארץ אחת, שוב טיסה שוב נחיתה, קצת אוטובוסים,
והוא כבר בחצי הדרך לפסגת ההר שלו.
הפסגה הזו היא לא רק הפסגה של ההר, הוא חשב. היא הפסגה של
החיים שלי. תוך כמה ימים הוא כבר היה למטה, עוד יומיים הוא שוב
בציויליזציה. בלילה האחרון שלו שם בחוץ הוא חושב, בפעם
הראשונה, על העתיד. פתאום הכל נראה לו קרוב, ריאלי. הוא הרי
כבר יודע הכל, מה זה כבר אוניברסיטה? הוא יכול לעשות את זה.
בטח שהוא יכול. למחרת הוא כבר על האוטובוס שנוסע חזרה. "רוצה?"
שואל אותו קול לצידו ומעביר לו סיגריה. הוא מחליט שבפעם
הראשונה בחיים שלו הוא ינסה גם את זה. הוא לא פוחד יותר. העולם
גילה לו את הסודות שלו. הוא מושיט יד, לוקח, שואף. הוא לא
מרגיש כלום. שואף עוד קצת. ועוד קצת. אולי משהו קורה? הוא לא
בטוח. הוא מסכים גם לסיגריה הבאה, ולזו שאחריה. לאט לאט דברים
מתחילים לקרות לו בראש. הוא לא יודע אם הוא אוהב את זה, אבל
הסיגריה עוד עוברת והוא ממשיך, וממשיך.ופתאום ברור לו שהוא מלך
העולם. הוא עולה על הכיסא ומסתכל על כולם מלמעלה. כן, הוא מלך
העולם, אבל הם שם למטה לא נראים מרוצים מזה. פתאום עוברת לו
מחשבה מפחידה בראש - הם מקנאים, מקנאים בו על שהיה בפסגת העולם
ועל זה שהוא מלך העולם,
הם כל כך מקנאים שהם עלולים לעשות משהו. הוא לא יודע מה לעשות.
הוא חושב לקפוץ מהחלון, הוא חושב להרוג את כולם, הוא לא יודע
מה הוא חושב...
הוא עכשיו בבית חולים. טוב, לא בדיוק בית חולים, מין מוסד כזה,
לאנשים כמוהו. עכשיו, כשהוא מרגיש יותר טוב, התרופות שהוא מקבל
עוזרות לו להישאר רגוע, הוא זוכר קטעים - איך הישראלים
באוטובוס ניסו להרגיע אותו, איך הם שכנעו את הנהג המקומי שייתן
להם לקחת אותו, השגרירות, הטיסה הביתה, האישפוז...
כן, הוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, באמת שכן, אבל לפעמים,
בלילה, הוא חולם שוב שהוא בפסגת העולם. כשהוא מתעורר הוא נזכר
במה שהוא חשב לעצמו אחרי - שזו הפסגה של החיים שלו - ודמעות
עולות בעינים שלו, כי הוא לא חשב, לא זכר, אז, שאחרי הפסגה באה
ירידה. |