מחבל יקר,
איך מסבירים לך שלי זה עוד לא עבר?
שבשבילי זה התחיל רק כשזה נגמר.
איך אומרים לך שאני מתגעגעת?
מתגעגעת למבטים החודרים וללטיפות הפתאומיות. מתגעגעת לגובה שלך
ולריח של הקרם לשיער. מתגעגעת לשיחות ולציור על הקיר. מתגעגעת
לבטחון ולחיבוק המהיר.
איך אומרים לך שאני לא מבינה? לא מבינה את מה שקרה.
ידעת שישבתי מול המראה? ישבתי וכל מה שחשבתי היה "למה הוא לא
רצה?" ואז לקחתי דף, עיפרון ונשימה אחת עמוקה, לקחתי ועשיתי
רשימה. רשימה של כל הדברים שלא אהבת, רשימה של כל תא בפני
הרקובים שאותך דחה. והרשימה הלכה והתארכה, הלכה והכאיבה, ממש
כמו אותם שבועיים שהיית.
אני חושבת, ידעת את זה? שאני חושבת, שאני מסוגלת לחשוב? אז אני
לא בטוחה אבל אני חושבת... חושבת שאהבתי, לא, אני חושבת שאני
אוהבת.
חבל.
אני לא רוצה להיות עוד בת ברשימה.
שלך לבינתיים,
הילדה שאותך התישה.