בעיר שאני גר מגיעים המוני אנשים לקנות בשוק, מי עם סלים
לקניית ירקות ומי פיצוחים ופרות יבשים. ליד הדוכן של מוכרת
הפרות היבשים תמיד מצטופפים אנשים. בוחנים את הסחורה שולחים יד
אל התכולה בארגזי הקרטון, טועמים מתרצים וקונים.
המוכרת מכירה את הקונים הקבועים שואלת לשלומם ולשלום בני
משפחתם ותוך כדי כך מקבלת את הזמנתם, בלי לאבד זמן. בידיים
זריזות ממלאה שקיות, שוקלת אותם, מקבלת שטר ונותנת עודף. הכל
נעשה באווירה עניינית שבין קונה למוכר.
אני ממתין בסבלנות לתורי. כשהיא רואה אותי מתפשט חיוך רחב על
פניה, וגם על פני קרוב לוודאי.
מעולם לא שאלתי את עצמי מי היא ומאין, האם יש לה משפחה וילדים.
קשה להסביר מדוע מצאה חן בעיני, אולי החיוך שלה, אולי שדיה
המלאים ואולי בגלל קולה הנעים המהפנט.
יש לי היום שקדים חדשים תטעם, היא אומרת "נו איך הם" ובלי
לחכות לתשובה היא שואלת: קילו יספיק?
ואני מהנהן בראשי לאות הסכמה.
אספתי את הקניות ופניתי ללכת ואז היא שואלת: אתה מכיר אולי את
השיר "רוז'נקעס אונד מאנדעלעך"?
שמעתי אותו השבתי אבל לא זוכר את המילים. זה שיר מאד ישן. בבית
הורי שמעתי אותו, אבל מאז... ולא השלמתי את המשפט, כשהיא זרקה
את ההצעה: בוא אלי לשמוע את השיר  המקורי, לא מה ששרים היום
"שקדים וצימוקים".

הסתכלתי במבוכה שמאלה וימינה לראות אם יש עוד אנשים על ידי,
אבל כנראה שהייתי אחרון הקונים.
בטרם הספקתי לענות, היא אמרה: אני סוגרת  בשבע, תבוא לאסוף
אותי. לא תצטער. אני לא נושכת.
שתיקתי הייתה כנראה הסכמה בעיניה.
בדרכי חשבתי, אמנם תמיד היא חייכה אלי אבל אף פעם לא רמזה על
משהו מעבר לזה. ידוע לי שנשים הן הבוחרות את הגבר שאיתו הן
רוצות להיות, אבל לא שיערתי שהדבר יבוא בפתאומיות כזו. מצד שני
אולי אני טועה ומפרש את ההזמנה למה שאין בה?
לא ידעתי אם להתלבש כמו לפגישה או להגיע כפי שהייתי לבוש, לשדר
יום עבודה רגיל.
אחרי הכל היא לא הבטיחה לי דבר מעבר להזמנה לשמוע את השיר
המקורי, מאידך, איני יכול להתעלם מהזמנה כה מרמזת.
לבשתי משהו לא גנדרני אבל גם לא בגד יומיומי. התלבטתי האם
לקנות זר פרחים או שוקולד שוויצרי. לבסוף החלטתי פרחים. ברחוב
הסמוך מצאתי ורדים אדומים יפיפיים. המוכרת, צעירה עם עיני שקד,
הסתכלה עלי כאילו ידעה שאני הולך לפגישה רומנטית, האמנם?

היא קיבלה אותי במאור פנים: "עוד רגע רק אסגור את התריס, אנעל
ונלך". הכל היה כה טבעי, כאילו זה היה ענין שבשיגרה.
דירתה הייתה הפתעה גמורה בשבילי, סלון גדול ומרווח. שטיח פרסי
ענק על הרצפה, ספת עור וכורסאות רכות, שולחן עם כיסאות בפינה,
ותמונות שמן על הקירות, כאילו נלקחו ישר מתצוגה בגלריה.
עיגולים אדומים עדיין דבוקים על מסגרות התמונות, סימן אופיני
לתמונה שנמכרה.  בסלון שררה קרירות ואור לא מסנוור חדר דרך
התריסים. מעניין איך נראה חדר השינה שלה חלפה המחשבה בראשי.
היא העמידה על השולחן משקאות חריפים. "אני מיד חוזרת רק אלבש
משהו נוח" אמרה והלכה.
בטבעיותה הוציאה לי את הרוח מהמפרשים. מזגתי לעצמי כוסית
קוניאק לחזק את בטחוני ולהקהות את הציפיה שהלכה והשתלטה עלי.
פתאום ניקר במוחי  בית משירה של דליה רביקוביץ:

כיון שתבוא לאחר חשכה
לא ישגיחו בך
כיון שתבוא לאחר חשכה
אני אשגיח בך.

היא יצאה כעבור זמן מה אולי חצי שעה ויותר. כשחזרה בקושי
הכרתיה. מריחה ומבושמת לאחר מקלחת לבושה טיפ טופ כובשת עין
ולב.. נלך, היא אמרה. לאן? חשבתי שנשמע את השיר אצלך, אמרתי
מופתע.
לא, התכוונתי שנשמע את השיר אצלי, כלומר אצל הורי... הרגשתי
שנפלתי בפח שטמנתי לעצמי, או אולי טמנה לי, אבל היה מאוחר כדי
לסגת . בנין גורד השחקים הרומנטי שבניתי החל להתמוטט...      


המשך ב'

הוריה אנשים נחמדים, קיבלו אותנו בלבביות. האמא זריזה,תזזית,
לא נחה לרגע תכונה שכנראה העבירה בירושה לבתה, כיבדה אותנו בתה
ריחני ועוגה מעשה ידיה.
האבא אדם מרשים, גבוה עם שער שיבה, על ראשו. קולו באס עמוק של
קריין ברדיו, התעניין במה אני עוסק, כששמע שאני מהנדס, אורו
עיניו. איזה מקצוע מעניין הוא התפעל. דורש ראש טוב. כנראה
השארתי רושם טוב עליו. מנסיוני למדתי להעריך אנשים, החיוך
והלבביות שלו הסתירו את אופיו הקשוח. לא הייתי רוצה אותו בתור
יריב.
השיחה קלחה, כל הערב. מידי פעם נשמע צחוק משוחרר כמו אצל אנשים
המכירים אחד את השני הרבה זמן, כמעט שכחתי לשם מה באנו.
בסוף גם שמענו את השיר כפי שזכרתי אותו אצל הורי, היה לו קסם
מיוחד והנגינה המשיכה להתנגן בראשי כל הדרך בזמן שאני מלווה את
חנה לביתה.
כל הדרך שוחחנו על הוריה, שניהם ילידי הונגריה, ניצולי שואה
ששרדו את מחנות העבודה ואת אושוויץ. האבא היה בן ארבע עשרה
כשנלקח יחד עם האחרים לסלול כביש ליד מטהאוזן כששאלו לגילו הוא
ענה שהוא בן שבע עשרה. הנאצים לא חשדו בגלל גובהו. כשנסתימה
סלילת הכביש הוא והאחרים נשלחו לאושוויץ. קרוב לוודאי ששם היה
גומר את חייו, לו לא כבש הצבא האדום את האזור .
האם הייתה מבוגרת מאביה בשנתיים. כמו כל הצעירות היהודיות ,
היא הועברה למחנה עבודה באושוויץ לעבוד בחומרים כימיים. רבות
מהן מתו מהרעל שגופן ספג מהחומרים  הכימיים הרעילים. בנס היא
נשארה בחיים, אך לא יכלה ללדת ילדים. חנה היא בתם המאומצת.  
לאחר המלחמה הם החליטו להתחתן. החתונה נערכה במחנה עקורים
בגרמניה, מחנה שלפני המלחמה שימש את הצבא הגרמני כמחנה
אימונים. רב, אף הוא מניצולי השואה חיתן אותם. האורחים היו
כתריסר מכרים כולם בוגרי מחנות הריכוז והמוות. מספר חדשים לאחר
החתונה הם עלו לארץ. אביה לא הספיק להתאקלם, בקושי למד כמה
משפטים בעברית, כאשר הוא גויס לצ.ה.ל. והשתתף בקרבות רבים,
תחילה בקרב לטרון ואח"כ בקרבות בנגב. כשהשתחרר מצא עבודה
"בסולל בונה" כמכונאי ציוד כבד.
כמו לכל העולים באותה תקופה, החיים היו קשים והפרנסה הספיקה
בקושי,הם אף פעם לא התלוננו, מה שהיה להם הספיק והיו מאושרים.
לבסוף נפלה הזדמנות לידיהם כשאחד מקרובי המשפחה נתן להם הלוואה
קטנה ובכסף הזה קנו חנות לפרות יבשים בשוק. כיום החנות מנוהלת
על ידי בתם.

חנה אוהבת מאד את הוריה והם לה האנשים היקרים ביותר בעולם. זה
לא מנע מחנה לחפש את הוריה הביולוגיים, אבל לא הצליחה לעלות על
עקבותיהם.
משרות הרווחה הודיעו לה שתיק האימוץ ובו פרטי האם הביולוגית,
אבד.
כנראה שנשרף בשרפה שפרצה בבנין. באותה תקופה לא נשמרו העתקים
וכשתיק נשרף, אבד לנצח תוכנו.
כשהגענו לביתה, הזמינה אותי לעלות לשתות ולאכול משהו קל, ברור
שלא הבעתי התנגדות, התחלתי להרגיש שלא במקרה היא בחרה בי.
מסתבר שהכירה את אבי ואף אותי,  ידעה שנשלחתי לפנימיה.
שמעה שהורי התגרשו ואימי עזבה את העיר ועברה למקום אחר. את כל
זה היא ידעה ממה שסיפרו לה הוריה.
אבי מעולם לא דיבר על הגרושים. וכששאלתי על אימי הוא מילא פיו
מים, לא רצה לומר עליה דבר.
תמיד חזר על המשפט שהיא לא רצתה אותנו. שנים חלמתי למצוא את
אימי לשאול אותה רק שאלה אחת מדוע? כשבגרתי, הלכה וטושטשה
דמותה בזכרוני.
אני מניח שהיא כבר לא בחיים. אבי נפטר משברון לב כך אומרים.
חנה ידעה עלי הרבה, שהייתי קצין בצנחנים ובאחת מהפעולות נפצעתי
קשה והייתי מאושפז תקופה ארוכה בבית חולים ואחר כך עברתי שיקום
ארוך. ידעה שהתחתנתי והתגרשתי ואין לי ילדים. אולי מכאן הבטחון
שלה בי.
היא סיפרה לי שבזמנה הפנוי היא מציירת, התמונות שראיתי בסלון
מוצגות בגלריה ואלה המסומנות בעגול אדום הן תמונות שנמכרו.
בעוד יומיים היא מחזירה אותם לגלריה והם יעבירו אותן לקונים
לאחר שישלמו תמורתם. רציתי לשאול אותה מדוע אין לה מישהו? היא
כמו ניחשה את מחשבותי אמרה בפשטות שאף אחד לא התאים לה, למרות
שיצאה עם רבים. כשסיימה, חייכה אלי את אחד מחיוכיה שהקסימו
אותי.
באותו רגע רציתי לחבקה, לאמצה לליבי, ללטף את ראשה, לנשק את
שפתיה, להרגיש את חום גופה ולתת לטבע לעשות את שלו.
גם הפעם היא הקדימה אותי הניחה ידה על ידי, הביטה בעיני ואמרה
תוך ברק שובבני בעיניה, הידעת שתמיד הערצתי אותך, היית נער
חלומותי ואתה מעולם הגבת כלפי. הייתי קטנה בשבילך, עכשיו אנחנו
שווים.

נפרדנו בנשיקה שהשאירה בי טעם של עוד..
בליבי ידעתי שיותר לא נפרד.

המשך ג.

פגישותנו הלכו ותכפו, ואהבתנו הלכה והתלהטה.
טבעי היה הדבר בעיני, שהקשר ביננו הולך לקראת התמסדות. ניתחתי
לעצמי כך את המצב. שנינו כבר לא צעירים בגיל טיפשעשרה, לכל אחד
מאיתנו נסיון חיים שיכול למנוע טעויות בעתיד. אחרי תלאות
ואכזבות שכל אחד מאיתנו חווה.
מצאנו זה את זו מתאימים, גם תחומי הענין שלנו די דומים. חנה
אוהבת לצייר, לקרוא, ובזמן פנוי לטייל ברגל, התאים לי מאד.
לאחר שהשתקמתי מהפציעה הבנתי שקריירה צבאית כבר לא באה בחשבון
בשבילי.
החלטתי ללכת ללמוד הנדסה בטכניון.
הצבא מימן לי את הלימודים במלואם, הקיצבה שקבלתי ממשרד הבטחון
כנכה צ.ה.ל הספיקה לי די והותר לחיות ברווחה בזמן
הלימודיםולהיות פטור מדאגות פרנסה. שכרתי דירה לא רחוק
מהטכניון, יכולתי ללכת ברגל ולא הייתי זקוק למכונית עם תו נכה.
לרוב היא חנתה ליד הבית. רק לעיתים רחוקות כמו בימים גשומים
במיוחד, ניצלתי את הזכות לחנות קרוב לבנין אולמן. בלימודים
השקעתי לילות כימים. סיימתי את התואר ראשון כמצטיין דיקאן.
מצאתי עבודה בתחום שלמדתי וגם המשכתי ללמוד לתואר שני, אבל
הפעם על "אש קטנה". יום בשבוע. לא באותו טרוף כפי שלמדתי בשנים
הקודמות.
בעבודה הכרתי את נועה שחרחורת נאה שהייתה ממונה על משאבי אנוש
בחברה.
התחלנו לצאת, לבלות ביחד, ואחרי מספר חדשים התחתנו. קנינו דירה
והחיים שלנו נראו מבטיחים, לפחות כך חשבתי.  
יום אחד כמו שכתוב נחתה עלי המכה. וכשהמכה נוחתת אתה אף פעם לא
מוכן לה. איש עוד לא מצא את הפטנט איך להגיב כשאתה מוצא את
אישתך שוכבת עם בחורה, מתנה איתה אהבה כמו עם גבר. היה זה אחד
הרגעים המביכים בחיי, באותו רגע הרגשתי מושפל עד עפר.
עזבתי את הבית וחזרתי רק לעת ערב מאוחר.
נועה אמרה בקצרה "אנחנו צריכים לדבר" על מה יש לדבר צעקתי האם
זה לא ברור?
לא היו לנו ילדים ואת הרכוש חילקנו בשווה ללא קשיים. התגרשנו.
היינו נשואים כחצי שנה בלבד. כך שזה לא השאיר יותר מידי
משקעים. לעיתים אני חושב מה יותר גרוע למצוא את אישתך עם גבר
או עם אישה. לא גיבשתי לעצמי דעה נחרצת בענין. פעם נראית לי
בגידה עם גבר יותר חמורה ופעם להיפך.
מידי פעם אני פוגש אותה, אנחנו מחליפים מספר מילות נימוס "מה
שלומך מה שלומך" וזהו.
בלילות אני לפעמים חושב איך לא הבחנתי בסימנים שהיו על הקיר.
אולי אני לא רגיש מספיק לקלוט רמזים, לא הייתה לי תשובה.
הבטחתי לעצמי שפעמיים לא נופלים באותה מלכודת, כמו שפעמיים פגז
לא יפול באותו בור שעשה הפגז הראשון.
יום יום חנה ואני היינו נפגשים, בדרך כלל בדירתה. בעיניה דירתי
הייתה מאורת רווקים חסרת חמימות וזוגיות, מתאימה למפגשי זיונים
ולא יותר. בענין זה לא היו חילוקי דעות בינינו.
בלי להרגיש רוב הבגדים שלי עברו לביתה, יחד עם ספרי הקריאה,
המחשב ואפילו ערכת הטניס, שלא לדבר על כלי הגילוח מברשת
השיניים והדיאודורנט. חנה פינתה מקום בארונות לבגדי, כיבסה
וסידרה אותם, כאילו כך היו הדברים מאז ומעולם.
לראשונה אחרי שנים רבות הייתה לי תחושת בית אמיתית. גם הוריה
של חנה אהבו אותי כאילו הייתי הבן שכה השתוקקו אליו כל חייהם.
השיגרה הפכה לאינטימיות מבורכת, אך טבעי היה שהתחלנו לתכנן
למסד את חיינו.
בשיחות הארוכות שהיו לנו, לא יחסנו חשיבות לחתונה עם גושפנקה
רבנית. אולם
בשנינו בשלה ההכרה שזה חשוב להורים ומעט קרובי המשפחה, לחברי
מהסיירת, שלא יחמיצו שום אירוע להרים כוסית, וכפי שאני מכירם,
עד שאפול מרגלי.
החלטנו שחנה תמכור את החנות, תתמסר לציור, ובעתיד תחליף את
חנות הפרות היבשים בגלריה לתמונות, תלך לשמוע הרצאות בנושאים
המענינים אותה במסגרות לא פורמליות של האוניברסיטה, בנושאי
אמנות.
התחלנו לחפש אולם חתונות וחנה הלכה יחד עם אימה לבדוק שמלות
חתונה. בנושא זה לא התערבתי, אפילו שמחתי שאני לא צריך לשוטט
בין הבוטיקים השונים, לבזבז זמן. על מדידות ושאר ירקות.
עד כמה שידוע לי אני לא שונה משאר הגברים בענין זה.
כזוג מודרני הלכנו לבצע בדיקות גנטיות, שנינו אשכנזים כך לפחות
אני סבור וצריך לדעת מראש אם קיים חשש למחלת תורשתיות ככגון
"טיי זקס" ועוד...
הופנינו למכון פרטי שעוסק בתחומים אלה, מילאנו שאלונים, ולאחר
שהשלמנו כל הליכי הבירוקרטיה, לקחו לנו דם וכעבור כשבוע
נתבשרנו שהכל תקין.
נשאר לנו רק להרשם ברבנות ולתאם עם רב ואולם..
ההכנות לחתונה היו בעיצומן, לסכם עם צלם, נגנים, ולהחליט על
מנות האוכל שיוגש לאורחים.
חנה הלכה איתי לקנות חליפה, עברנו מספר חנויות עד שחליפה אחת
בצבע תכלת מצאה חן בעיניה.
הימים חלפו כציפורים נודדות. בוקר אחד חנה טילפנה לי לעבודה
וקולה נשמע קצת מתוח, "קיבלתי הודעה טלפונית מהמחלקה לאימוץ
לבוא לפגישה, נמצא תיק אימוץ שמתאים בפרטים הרשומים בו לפרופיל
שלי" יופי עניתי, אולי סוף סוף
תדעי מי את. היא לא השיבה לי ורק ביקשה לא להזכיר את הנושא
בפני הוריה, זה עלול ליצור חוסר שקט אצלם.
תארתי לעצמי שפרפרים כבר מתרוצצים בבטנה, כל החיים כילדה
מאומצת היא רוצה לדעת מי הם הוריה הביולוגיים, לשאול אותם אלף
שאלות, ולקבל לפחות תשובה אחת, מדוע מסרו אותה לאימוץ.
עם מחשבות אלו בראשי מיהרתי לחזור הבייתה, לחבק ולחזק את חנה.
הכעס גואה בי עומד כל רגע להתפרץ.
לעזאזל עם שרות הרווחה, מצאו להם זמן דווקא עכשיו לפני החתונה
לערער את היציבות הנפשית של חנה, כיום זה גם עסק שלי, ומה
שפוגע בחנה פוגע גם בי.
חשתי כמו לפני קרב, אמרתי לעצמי: דווקא בזמן הכי מתוח צריך
לשמור על קור רוח ולא לתת לרגש להשתלט על הראש.

הפור נפל (פרק אחרון)

חנה ביקשה שאתלווה אליה לפגישה עם עורכת דין שמטפלת בתיק
האימוץ, תחילה שוחחה העו"ד עם חנה ביחידות ורק אחר כך הורשיתי
להצטרף לפגישה.
מתוך הפרטים על האם נודע לנו שקוראים לה מריאנה וגם זה לא בטוח
שזה שמה האמיתי, יכול להיות שהיא החליפה את שמה כדי להסתיר את
זהותה האמיתית.
העו"ד סיפרה שהם ביצעו חקירות משלהם ומסתבר ששמה באמת מריאנה
רוזנברג
שגרה בזמנו בתל אביב, התינוקת נמסרה לאימוץ, בהוראת השופטת
שישבה בדין על תיק האימוץ. בהחלטתה ציינה השופטת שהאם גב'
רוזנברג אינה כשרה לגדל את ילדתה בגלל מחלתה, ובאין אב, צויין
בתיק אלמוני, יש למסור את התינוקת לעובדת הסוציאליתולהעבירה
לאימוץ. העו"ד המשיכה וסיפרה שישנם רישומים שהייתה מאושפזת
בבית חולים לחולי רוח. כאמור אין שום פרטים מזהים על האב.
מספר שנים לאחר שילדתה נמסרה לאימוץ מתה האם מריאנה, ונקברה
בבית הקברות בחולון.
דבר ראשון חיפשנו את הקבר בבית הקברות בחולון, על המצבה היה
חרוט שמה
אנה רוזנברג, ותאריך מותה.
רציתי לדבר עם חנה על הרגשותיה, אבל היא הסתגרה כמו רכיכה
בקונכיה. לא הוציאה מילה מהפה משך כל הנסיעה בחזרה. כשהגענו
לביתה היא לקחה כדור נגד כאב ראש, נכנסה למיטה, ובקשה לא להעיר
אותה עד שתקום לבדה.
כיביתי את האור והלכתי לביתי. טרם הספקתי למוכרו.
התחלתי לחטט בניירות תמונות ומסמכים, רציתי לשלול חשש שניקר בי
כל הדרך חזרה מהפגישה עם העו"ד של שרות האימוץ. הן שמה של אימי
מלפני נישואיה לאבי היה רוזנברג אנה. אחרי חיפושים וחיטוטים
במגירות שלשם דחפתי תמונות ומסמכים שאספתי לאחר מות אבי, במשך
שנים לא טרחתי לעיין בהם, ועתה היו כאוצר אבוד שנמצא. בתעודת
הזהות של אימי מופיע השם רוזנברג אנה. לא יודע למה נשמרה
התעודה הישנה שלה. כנראה שהייתה יקרה לאבי.
הידיעה הכתה בי כמו מכת ברק, חנה היא אחותי. שכבתי עם אחותי,
איך לספר לה את הידיעה ומה לעשות עם החתונה.

הסתובבתי כשעתיים חסר מנוחה כאריה בכלוב, מה עושים? לבסוף
החלטתי, עלי לשתף את חנה בעובדות ויחד נחליט.
חנה קיבלה את הידיעה קשה. "אתה בטוח? אולי הייתה עוד רוזנברג
אנה וזו לא האמא שלך, שלנו". פרסתי לפניה את כל הידוע לי, כולל
דברים שהדחקתי מחוסר רצון לקלקל את דמותה של אמא. זכרתי שאבא
סיפר כמה פעמים שאמא לא
בריאה וסבלה מדכאונות. אז חשבתי שהוא רוצה כביכול לתת הסבר
לעזיבתה אותנו.
חנה בכתה ואני יחד איתה. מה עושים? אותו לילה לא עצמנו עין.
שנינו הגענו למסקנה שאין אדם נוסף בעולם מלבדנו שיכול לדעת
שאנו אח ואחות.
לאחר ששקלנו את הענין מכל זוית ראיה החלטנו לא להפרד.
בהומור ציני אמרתי: אחותי, נמשיך את ההכנות לחתונה, שום דבר לא
השתנה. הרי אין מישהו בעולם שיאמין לסיפור הפנטסטי הזה. חנה
חיבקה אותי, דמעותיה הרטיבו את חולצתי, תוך בכי הנהנה בראשה,
נמשיך.