יש לי גבה אחת גדולה באמצע המצח שלי, וקוראים לי מושו.
כשחושבים על זה אני נראה כמו קריקטורה של סטאלין או עמיר פרץ
במחברות "הפוך על הפוך" שהיה פעם. אם הופכים את הפרצוף שלי
הגבה הופכת להיות שפם. אבל איזה חיוך יש לי, כפרה על החיוך
שלי. יש לי חיוך ממיס. פשוט כובש. אני יודע, אל תחשבו שאני לא
יודע, שבנות מרגישות לא בנוח מהחיוכים שלי כי זה גורם להם
לרטיבות במקום שלא זורחת בו השמש. כן, הן משלשלות. נשבע לכם,
מאז שהתחלתי להתאמן בחדר כושר, כבר כמה אנשים אמרו לי שכדאי לי
ללכת להיות דוגמן קסטרו. אבל אני אומר, זובי עליהם, מה אני
פראייר? הם ייתנו לי כמה אלפים בשביל לדגמן והם יעשו כמה
מיליונים מלשים את הפוסטרים שלי באיילון. אני לא צריך לדגמן
כדי לעשות כסף. וואלה עכשיו אני עובד אצל דוד שלי וחוסך כסף.
אני לא יכול להגיד לכם במה אני עובד, זה טיפה קרוב לשוק האפור.
עדיף שלא תדעו, לטובתכם נשמות. למה אני חוסך כסף? וואלה אני
חוסך לסטארט-אפ שלי. כן, אתם תראו, מושו יהיה עשיר יום אחד.
אתם תראו, כשאני אנפיק את "הלאפיה של מושו" בבורסה, כולכם
תאכלו זין ותזחלו על שלוש (למה אני אכרות לכם יד אחת) שאני אתן
לכם איזה ג'ובה. אבל רק מרודי מפרגן לי. איזה גבר המרודי הזה,
הבן אדם נולד עם זקן, אמא שלו חשבה הוא ויקנינגי. זה מזכיר לי
ששבוע שעבר הלכנו אני ומרודי לטחון לאפה בשכונת התקווה. איך
התרגזתי יא רבנן, המכוערים האלו העלו את המחיר ב-3 שקל. עכשיו
שלא תבינו אותי לא נכון, אני בן אדם שמוכן להשקיע תמורת לאפה
טובה, ובטח שהלאפה שלהם טובה, ואפילו מקבלים שתיה חינם, אבל
מה, זה לא לעניין. יענו מה, ראו שהולך להם טוב, אז החליטו
לדפוק את הקונים?

חזרנו אחרי זה בלילה אני ומרודי, שרפנו להם את המקום.
אה, והיה קטע ענק כשמרודי שפך את הבנזין. נשפך לו טיפה על
הנעליים והוא לא שם לב. קיצר הבן אדם התחיל לעלות באש. וואי
כמה צחקתי, הייתי על הרצפה. עכשיו מילא הנעליים שלו עלו באש,
אבל הזקן שלו גם התחיל לעלות באש! יו איזה צחוקים. אבל לא נעים
לי מאמא שלו, אחרי השבעה באתי אליה ושאלתי אם היא יודעת מאיפה
הוא קנה את הנעליים. דווקא יפות, מה, לא חראם?

קיצר אז עכשיו אני מסתובב עם ברוך המרובע הזה. אנחנו לא קוראים
לא מרובע כי הוא חרשן מניאק, חס וחלילה, אלא פשוט בגלל שהוא
בוכרי מזדיין ויש לו ראש מרובע. וואלה, אפשר לשתות עליו כוס
תה. צ'אי, משהו ככה איכותי. החלטנו היום ללכת לבצפר. לא יודע
מה היה לו לחפש שם, אבל זרמתי, מה אכפת לי. קצת צחוקים עם
המורים, המחנכת, המנהלת. בסדר הזה. באמא שלי המנהלת שלי
בסרטים, אומרת שכל השבוע היא ניסתה להתקשר להורים שלי ולא תפסה
אותם. אני אומר לכם, מחוקה זאתי. מה היא מתקשרת לכלא לנסות
לתפוס אותם, הם שם כי כבר השוטרים המזדיינים תפסו אותם. מחוקה,
סרטים יש לה בראש. וואלה איזה פורנו ברוך סידר לי, משהו לפנים.
2 ברונטיות עם חזה נשבע לכם, עד הרצפה. קיצר אני וברוך המרובע
הגענו לבצפר, קלטנו את הט'ניקים המושתנים האלו משחקים
פינג-פונג. באמא שלי יא רבנן אין לי מושג מאיפה הטמבלים האלו
השיגו שולחן פינג-פונג, אבל מה, אני וברוך כמו מלכים דאגנו
להחרים להם אותו. הם הלכו הזונות והשטנקרו למורה, אבל דפקנו לה
מכות והיא סתמה את הפה. אבל לא דפקנו לה חזק מדי, בת איזה 70
אני יודע, תמות לי פתאום מהתקף לב או מאיזה מחלה של זקנים.
קיצר אני וברוך משחקים, פתאום ברוך המחוק הזה מעיף את הכדור
לקיבינמאט. וואלה לבן אדם יש משקפיים, כל עדשה זה זכוכית
משוריינת והוא עדיין לא רואה כמו שצריך.
אז הלכנו. ב-4 היה לי מבל"ל. אז הלכתי למבל"ל הסבירו לנו שם על
מלחמת יום הכיפורים. אומרים עליי שאני אידיוט ולא משקיע, אבל
אל תראו אותי ככה. למושו יש ראש. וכשמושו משתמש בראש, למישהו
אחר כואב הראש. יש שלושה דברים חשובים לי בחיים - המדינה שלי
וכדורגל. אז למבל"ל אני הולך כדי לא להיות מטומטם, שאנשים
יגידו עלי "וואלה, מושו הזה, מבין עניין. פטריוט רציני. אוהב
כחול לבן". וואלה אני, רואה כחול, יוצא לי לבן מהמושון שלי.
ולשכונה אני יורד בלילה לשחק כדורגל עם החבר'ה. אחרי זה יושבים
על בירות, מתחילים עם כוסיות. את האמת, אין הרבה כוסיות בשכונה
שלי, אבל מנצלים את מה שיש. מחנים את הרכבים קרוב, מפציצים
בטראנסים או קצת יוסי אזולאי ומתחילים שטויות. נשבע לכם לפני
כמה זמן הייתי כל כך שיכור לא ראיתי בעיניים, אמרו לי שהתחלתי
לזיין את האגזוז של האוטו שלי. איזה סטלן אני, אפילו בלי
קונדום.

אני יודע שאני בחור טוב, אבל מה, תמיד דופקים את המזרחים.
במדינה הזו אם אתה לא אשכנזי מבית טוב שמציית לחוקים, אתה לא
יכול להצליח. אתם מבינים, אנחנו המזרחים, אנחנו נבואה שמגשימה
את עצמה. כמו הכושים באמריקה. אומרים לנו מגיל קטן שאנחנו לא
נגיע לכלום, אז בשביל מה להתאמץ. אתם קולטים את הראש שלי?
עכשיו זה בכלל לא משנה שאמא שלי פולניה ואבא שלי רוסי. אתה
מבינים, אני נטמעתי בתרבות הזו. במזרחיות. וואלה, אפשר לומר
גיליתי את האור. אתם לא יודעים איך זה להיות מוקף בכל כך הרבה
חום, שמחה ואהבה. וכמובן אוכל טוב, למה אין יותר טוב מג'חנון
טרי בשבת בבוקר במסעדה של סווטלנה. להיות מזרחי, זה אושר. זה
ביטחון. זה אמונה בצדקת הדרך. זה לחשוב פשוט, קטן. אבל מה,
להיות עם שאיפה אדירה להצליח. ויש לי שאיפה. וואלה, אתם תראו,
מושו יהיה גדול יום אחד, ויראה לכולם.

מושו יהיה גדול יום אחד והוא יראה לכולם. לכל הילדים שדפקו לו
מכות במשך 10 שנות לימודים במערכת החינוך. לכל הבנות שדיברו
אליו בטון מתנשא, וגם זה רק מתוך רחמים. הוא יראה לזונות האלו
מה זה. לכל המורות המניאקיות שלא ויתרו לו למרות שהוא משכונת
מצוקה. הוא גם יחזיר לאבא שלו על זה שהוא כיבה עליו סיגריות.
ולאמא שלו על זה שהיא בכלל לא משתינה לכיוון שלו, וגם אם כן,
אז אחרי זה היא הכריחה אותו לנקות את זה. הוא יראה לכולם, לכל
מי שצחק מהגבה שלו, כל מי שאמר שהוא ערס, כל מי שזילזל בו בגלל
שהוא אוהב מוזיקה מזרחית. הוא יראה לכל אלה שלא האמינו שהוא
יגיע לאנשהו. הוא יעמוד על הרגליים שלו ויראה לכולם שהם צדקו.
כי למרות החזית החזקה, עמוק עמוק עמוק בפנים הוא נשבר לאלפי
חתיכות כשכבר אף אחד לא זכר שלא קוראים לו מושו, אלא אור.