לפתע פגשתי אותה
בדרכי הביתה, היא הלכה לצידי.
אני מכיר אותה, היא מדהימה
אך לא בשבילי.

בשביל לשבור את הקרח פתחתי בשאלה:
"תסלחי לי ילדה, מה השעה?"
דיברנו ודיברנו, ומשכנו את הזמן,
עד שלא שמתי לב שאני מאחר כבר מזמן.

בבוקר למחרת התעניינתי לא מעט,
הלכתי, חיפשתי ומצאתי כמעט.
ולבסוף, כשמצאתי, קפאתי ואמרתי:
"אה... אה... ילדה, את מדהימה!"

ילדה מדהימה, מצחיקה ויפה,
עמדה, הסתכלה, צחקה ואז פלטה:
"אה... אה... גם אתה כמעט מדהים!"
נשארתי וקפאתי, הייתי בקרשים.

הייתי בן 17, היא היתה הראשונה,
באמת היה אכפת לי, הרגשה לא רגילה.
המשכתי וחשבתי, לפני שזה נגמר,
האם זה יכול להמשיך גם מחר?

ואז קמתי,
כך הכרנו.