ג'ילט.


קראו לו פרנק בי. ג'ילט. הוא היה סוכן נוסע. איש עם מזוודה אחת
ואלף דוגמאות. אחת לחודשיים היה עולה על הרכבת הגדולה ובתום
שבוע, יורד במערב הפרוע. היה פותח את המזוודה ומציג הדוגמאות
בפני לקוחותיו הקשוחים וקשי-הזיף. המערב רק התחיל להתפתח.
הבהלה לזהב עדיין לא פרצה. כסף לא היה בשפע והמסחר היה קשה.
שישה שבועות התרוצץ בין חנויות מאובקות. פה ושם סגר עסקה
ולעתים קרובות יותר נכשל. לבסוף היה עולה על הרכבת הגדולה.
מזרחה. תמיד עייף ולא תמיד מרוצה. אבל גם כשלא היה מרוצה,
התעודד ככל שהתקרב לביתו הדל בקווינ'ס. הוא ידע שמחכים לו
ותלויים בו. היה לו ערך, היה בו צורך. לפחות כשהיה מרוקן את
הארנק על השולחן ומאפשר למשפחתו עוד חודשיים של קיום דחוק.
שבוע התנחמו ביחד, במה שיש, ושוב היה עולה על הרכבת הגדולה
ושוב המזוודה ושוב הדוגמאות ושוב אותם חיים חסרי תכלית.

האמת היא שפרנק בי. ג'ילט בכלל לא רצה להיות סוכן. הוא תמיד
חלם להיות אדם גדול. לא בהכרח אדם עשיר אבל אחד שעשה מעשה
גדול. כזה שיטביע את חותמו על ההיסטוריה. מין שייקספיר כזה
למשל, או וורדי, או אפילו ג'ורג' וושינגטון. אבל הוא היה רק
פרנק בי. ג'ילט ונאלץ להסתפק בחיים על מזוודה עם דוגמאות
מסחריות.

בוקר אחד התעורר במוטל עלוב בסן אנטוניו, עיירת בוקרים נידחת
באותם ימים. כשקם מן המיטה נזכר שהיום הוא יום הולדתו הארבעים
וצער העולם נפל עליו. הנה חלפה לה מחצית חייו  והוא איננו
שייקספיר, גם לא וורדי וגם לא וושינגטון. הצער הכבד החזיר אותו
אל המיטה לבסוף התעשת והגיע למסקנה שמן הרביצה לא תבוא לו שום
תשועה. במקום, החליט לחגוג את יום הולדתו בפאב הסמוך, אפילו אם
יהיה החוגג היחיד. הוא קם מן המיטה, ניגש לכיור כדי להתמרק
ונחרד. כבר יומיים לא ביקר את הגלב ושיפעת זיפים מזוהמת למראה
כיסתה את פניו. לאחר מכן פלט קללה. המרחק מן המוטל אל הגלב
המקומי היה כשני ק"מ צפונה ואילו הפאב שכן בסימטה צרה, כשני
ק"מ דרומה. במילים אחרות ובהעדר אמצעי תחבורה אחר   -   עד
שילך לגלב, עד שיחזור ועד שיגיע לפאב, כבר יהיה בן 41 .


"לעזאזל" אמר לעצמו "אילו היה קיים איזה מכשיר קטן, שאפשר היה
להתגלח אתו בבית... אז כל אדם המתעורר בדיכאון אל יום הולדתו
הארבעים ומגלה שלא עשה בחייו דבר, יוכל  לפחות לסדר לעצמו
בצ'יק-צ'אק פרצוף מתאים כדי ללכת ולחגוג להתנחם על ויסקי כפול
במקום ראוי ומכובד".

אלה היו הנסיבות, המדויקות אגב, בהן המציא פרנק בי ג'ילט סכין
הגילוח.
כך, מבלי משים, עשה את המעשה הגדול והיה לאיש גדול. אולי לא
שקספיר, אולי לא וורדי ואפילו, אולי לא וושינגטון, אבל בכל
זאת, לפחות מיליארד גברים נחתכים כל בוקר בג'ילט !!!

זה כמובן לא היה כל כך פשוט. שנתיים חיזר על פתחיהם של משקיעים
ובנקים שבדרך כלל הראו לו את היציאה,עוד לפני שהציג בפניהם את
המצאתו המגוחכת. אחרי הרבה דחיות וסירובים, מצא את המשקיע
שהסכים לממן את פיתוח הרעיון.

שנתיים נוספות חלפו  -  4 בסך-הכל  -   ו פ. ב. ג'ילט קידם את
היום הגדול בחליפתו הטובה ביותר. בעיני רוחי אני יכול לראות
אותו עומד נרגש וחגיגי מספריים גדולות בידו , נכון לגזור את
הסרט ולהתניע את פס הייצור.

ג'ילט לא חשב פעמיים. הוא גזר את הסרט. המכונה הגדולה נהמה
ורעדה קלות. גלגלי השיניים התחילו להסתובב והבוכנות לנוע מעלה
ומטה. כעבור כמה שניות על פס הגומי השחור, נע סכין הגילוח
הראשון שיוצר במכונה, מבריק, חד ונחשק. ג'ילט אסף את הסכין מפס
הייצור, התבונן בו לרגע, נמלך בדעתו ובהחלטיות חתך את וורידיו
ומת.


אייפל.

קראו לו גוסטב פייר אייפל. הוא היה סוכן נוסע. איש עם מזוודה
אחת ואלף דוגמאות. אחת לחודשיים היה עושה דרכו לגאר-דו-נורד
ועולה על הרכבת הגדולה שנסעה צפונה. בתום לילה ויום מפרך
במחלקה השלישית, היה יורד בשארל-רווא, שאז עוד לא ניצחה את
ירושליים, בקלרמון-פרננד ובדרך כלל בליל. אזור ההפצה שלו היה
צפון צרפת ודרום בלגייה  -  ארץ הואלונים כפי שקראו אז
לפרובינציה הצפונית. ואכן, היתה זו פרובינציה... חקלאות
פרימיטבית, תעשייה נחשלת, לוקאל-פטריוטיות קרתנית שגרמה לכך
שאפילו בעיר המחוז הגדולה ליל העדיפו קממברט מקומי נחות, על
פני המקור המופלא שיוצר בנורמנדי הסמוכה.

מכל מקום, אייפל היגע היה פותח את המזוודה ומציג הדוגמאות בפני
לקוחותיו. בארץ הואלונים, כאמור, הכסף לא צמח על העצים והמסחר
היה קשה. שישה שבועות התרוצץ בין חנויות מאובקות ונלחם על כל
פרנק.  פה ושם סגר עסקה ולעתים קרובות יותר נכשל. לבסוף היה
עולה בסטאסיון-סנטראל של ליל על הרכבת הגדולה וחוזר דרומה.
תמיד עייף ולא תמיד מרוצה. אבל גם כשלא היה מרוצה, התעודד ככל
שהתקרבה הרכבת לגאר-דו-נורד וככל שהתקרב לביתו הדל,
בפאריז-דיזיימ הרובע העשירי, בולואר מג'נטה ליד הרפובליק. הוא
ידע שמחכים לו ותלויים בו. היה לו ערך, היה בו צורך. לפחות
כשהיה מרוקן את הארנק על השולחן, ממיין את הפלורינייים
הפלאנדריים לחוד והפרנקים הצרפתיים לחוד ומאפשר למשפחתו עוד
חודשיים של קיום דחוק. שבוע התנחמו ביחד, במה שיש, ושוב
גאר-דו-נורד ושוב המזוודה ושוב הדוגמאות ושוב אותם חיים חסרי
תכלית.

האמת היא שגוסטב פייר אייפל בכלל לא רצה להיות סוכן. הוא תמיד
חלם להיות אדם גדול. לא בהכרח אדם עשיר אבל אחד שעשה מעשה
גדול. כזה שיטביע את חותמו על ההיסטוריה. מין מולייר כזה למשל,
או ז'אן-ז'אק רוסו, או אפילו נפוליון. אבל הוא היה רק גוסטב
פייר אייפל ונאלץ להסתפק במזוודה ודוגמאות מסחריות.

בוקר אחד התעורר בעליית הגג של פונדק עלוב בוואלנסיין,
אפילו-לא-עיר-שדה ובכל זאת תחנת רכבת, שעה דרומה, אחרונה לפני
ליל. וכמה חנויות כמובן. כשקם מן המיטה נזכר שהיום הוא יום
הולדתו הארבעים וצער העולם נפל עליו. הנה חלפה לה מחצית חייו
והוא איננו מולייר, גם לא רוסו ואפילו לא נפוליאון. הצער הכבד
החזיר אותו אל המיטה. לבסוף התעשת והגיע למסקנה שלא ייוושע מן
הדיכאון ולא מן ההישארות במיטה. במקום אלה, החליט לחגוג את יום
הולדתו בביסטרו המקומי, ששכן בקומת המרתף של הפונדק. הוא קם מן
המיטה. השעה היתה מוקדמת. לא הקפיד בלבושו ויצא למסדרון.
בהרגשת מיאוס אבל בנחרצות נכנס אל חדר הרחצה המשותף לארבעת
חדרי הפונדק. למבוכתו ולהפתעתו היה חדר הרחצה תפוס, על-ידי
ביתה היפהפיה  של בעלת הפונדק, שחייכה ואמרה: "נעים מאד,
ז'נבייב.."
גוסטב פייר אייפל היה אמנם בעל נאמן, אבל כבר כמעט חודשיים
חלפו מאז חלק יצוע עם אשתו. ביתה של בעלת הפונדק היתה אמנם
יפהפיה מקומית מבוקשת, אבל מאז ומתמיד יצא ליבה אל האורחים
שבאו מפריז. בקיצור  -  התפתחה שיחה אינטלקטואלית שנמשכה עד
שהגיע תורה של הסיגריה שאחרי. הם התלבשו וירדו לביסטרו לחגוג
על קלואדוס מקומי אבל משובח במיוחד, ולעשן ביחד את הסיגריה
המיוחלת.

ז'נבייב שאלה אותו למקצועו ואייפל, שחיפש כל הזדמנות להחליף
מקצוע, סיפר בחוסר אחריות שהוא מהנדס קונסטרוקציות.

"אתה בטח משתתף בתחרות של התערוכה העולמית בפריז" , תהתה
ז'נבייב ואייפל שהתקשה להודות שאין לו מושג על מה מדובר, העמיד
פנים שדוקא יש לו. עשה את עצמו, כמו שאומרים.
הסתבר שמארגני התערוכה הגדולה שנועדה להתקיים בפריז ב-1899,
הכריזו על תחרות למציאת סמל הולם וייחודי או להקמת מבנה שכמוהו
לא היה, בקיצור משהו שיישמר את חווית הגדולה שבתערוכות העולם.
ולא רק לשנת התקיימותה, אלא גם לכל המאה הבאה  -  המאה ה-20  -
ומי יודע, אולי גם אל תוך האלף הבא  -  האלף השלישי

אייפל, שכל חייו חיפש את ההזדמנות לעשות מעשה , שקע בהרהורים.

ז'נבייב השתתקה אף היא. לא רצתה להפריע. מבטה חלף על פני המאהב
וממנו נדד אל זכרה הטרי והיפה של החוויה שחוו בחדר הרחצה. לפתע
פרצה בצחוק.

"אולי תציע להם מגדל..?!?"

ואלה היו הנסיבות, המדויקות אגב, בהן המציא גוסטב פייר אייפל
את המגדל הנושא את שמו עד היום. וכך, עד כמה שזה נשמע מוזר, בא
לעולם המעשה הגדול שעשה את אייפל לאיש גדול. אולי לא גדול כמו
מולייר, אולי לא רוסו ואפילו, אולי לא נפוליאון, אבל בכל זאת,
עשרים וחמישה מליון יפנים, סינים, אמריקאים וישראלים, עולים
מדי שנה, במעלית כמובן,  את 3240 המדרגות המובילות לפיסגת סמלה
המובהק של פריז.

זה לא היה כל כך פשוט.
בהתחלה צחקו ממנו, אחר-כך אמרו לו בנימוס שהרעיון יפה אבל בלי
תוכניות מפורטות לא יגיע אפילו לדיון הראשון של הוועדה
המקומית.
אייפל  -  שבינתיים כבר נהפך משוגע לרעיון של עצמו  -  הזעיק
שלושה מהנדסים אמיתיים והוסיף להם כתגבורת בונה מגדלורים אנגלי
ידוע  -  וכעבור חצי שנה, יומיים לפני מועד ההגשה האחרון,
הוגשה התכנית המפורטת להקמת המגדל. מספיק שאגיד לך שהתוכנית
שרטטה  במדוייק את מבנהה ומיקומה של כל אחת מ- 15000 קורות
הפלדה שהרכיבו את המגדל המדהים, אגב, במשקל כולל של 7000
טונות, שבעת אלפים טונות פלדה... ובו זמנית, עם כל המידות
והמשקלות הפנטסטיות האלה, התוותה התכנית תהליך בנייה ולוח
זמנים מדוייק  של 188 יום  -  מחפירת היסודות ועד חנוכת המצפה
שבקומה העליונה, 899 רגל גובה...

אייפל קידם את פני היום הגדול בחייו, בהרגשה שזה השיא ממנו אין
לאן לעלות. בעיני רוחי אני יכול לראות אותו ארוז בחליפתו הטובה
ביותר, נרגש וחגיגי בראש החבורה: ראש העיר, ראש הממשלה, יושב
ראש הוועדה המארגנת, הארכיבישוף של פאריז, כמובן, שהביא את
ברכת הכס-הקדוש ואפילו בנו של הפסל ברטולדי, יוצרו של פסל
החרות שהעניקו הצרפתים לאמריקאים ב- 1884 , הגיע יחד עם ראש
עיריית ניו-יורק. ז'נבייב שנמחקה כבר אז מדפי ההסטוריה,
הצטופפה למטה, עם ההמונים. ואילו בשחקים, בדרך למרפסת התצפית
ולתהילת עולם  -   גוסטב אייפל, מספריים בידו והסרט לפניו.


גוסטב פייר אייפל לא חשב פעמיים. הוא גזר את הסרט. הבריזה
הקרירה שעלתה מן הסינה ליטפה את מצחו הלוהט. בצעד גא, מחושב
ונחוש יצא אל המרפסת, טיפס על מעקה הפלדה הנוצץ והממורט, לא
הפנה מבטו לאחור וזינק אל הנצח.

יודעי ח"ן יודעים לספר שפרנק ב. ג'ילט, הממציא הבלתי נשכח של
סכין הגילוח, וגוסטב פייר אייפל, המהנדס מהמגדל המפורסם היו
למעשה בני דודים שפיתחו את הקריירות שלהם במקביל ותוך שיתוף
פעולה הדוק. לאמיתו של דבר היה זה אייפל שחתך את וורידיו בסכין
הגילוח של ג'ילט בדיוק ברגע שבו ג'ילט קפץ מן המגדל הנושא את
שמו של אייפל. אבל זו היא כבר תוספת מאוחרת שלי. ומכיוון שאיני
בטוח בנכונותה, אנא התייחסו אליה רק כאל אחת מכמה חלופות
אפשריות.