אייפל.

קראו לו גוסטב פייר אייפל. הוא היה סוכן נוסע. איש עם מזוודה
אחת ואלף דוגמאות. אחת לחודשיים היה עושה דרכו לגאר-דו-נורד
ועולה על הרכבת הגדולה שנסעה צפונה. בתום לילה ויום מפרך
במחלקה השלישית, היה יורד בשארל-רווא, שאז עוד לא ניצחה את
ירושליים, בקלרמון-פרננד ובדרך כלל בליל. אזור ההפצה שלו היה
צפון צרפת ודרום בלגייה  -  ארץ הואלונים כפי שקראו אז
לפרובינציה הצפונית. ואכן, היתה זו פרובינציה... חקלאות
פרימיטבית, תעשייה נחשלת, לוקאל-פטריוטיות קרתנית שגרמה לכך
שאפילו בעיר המחוז הגדולה ליל העדיפו קממברט מקומי נחות, על
פני המקור המופלא שיוצר בנורמנדי הסמוכה.

מכל מקום, אייפל היגע היה פותח את המזוודה ומציג הדוגמאות בפני
לקוחותיו. בארץ הואלונים, כאמור, הכסף לא צמח על העצים והמסחר
היה קשה. שישה שבועות התרוצץ בין חנויות מאובקות ונלחם על כל
פרנק.  פה ושם סגר עסקה ולעתים קרובות יותר נכשל. לבסוף היה
עולה בסטאסיון-סנטראל של ליל על הרכבת הגדולה וחוזר דרומה.
תמיד עייף ולא תמיד מרוצה. אבל גם כשלא היה מרוצה, התעודד ככל
שהתקרבה הרכבת לגאר-דו-נורד וככל שהתקרב לביתו הדל,
בפאריז-דיזיימ הרובע העשירי, בולואר מג'נטה ליד הרפובליק. הוא
ידע שמחכים לו ותלויים בו. היה לו ערך, היה בו צורך. לפחות
כשהיה מרוקן את הארנק על השולחן, ממיין את הפלורינייים
הפלאנדריים לחוד והפרנקים הצרפתיים לחוד ומאפשר למשפחתו עוד
חודשיים של קיום דחוק. שבוע התנחמו ביחד, במה שיש, ושוב
גאר-דו-נורד ושוב המזוודה ושוב הדוגמאות ושוב אותם חיים חסרי
תכלית.

האמת היא שגוסטב פייר אייפל בכלל לא רצה להיות סוכן. הוא תמיד
חלם להיות אדם גדול. לא בהכרח אדם עשיר אבל אחד שעשה מעשה
גדול. כזה שיטביע את חותמו על ההיסטוריה. מין מולייר כזה למשל,
או ז'אן-ז'אק רוסו, או אפילו נפוליון. אבל הוא היה רק גוסטב
פייר אייפל ונאלץ להסתפק במזוודה ודוגמאות מסחריות.

בוקר אחד התעורר בעליית הגג של פונדק עלוב בוואלנסיין,
אפילו-לא-עיר-שדה ובכל זאת תחנת רכבת, שעה דרומה, אחרונה לפני
ליל. וכמה חנויות כמובן. כשקם מן המיטה נזכר שהיום הוא יום
הולדתו הארבעים וצער העולם נפל עליו. הנה חלפה לה מחצית חייו
והוא איננו מולייר, גם לא רוסו ואפילו לא נפוליאון. הצער הכבד
החזיר אותו אל המיטה. לבסוף התעשת והגיע למסקנה שלא ייוושע מן
הדיכאון ולא מן ההישארות במיטה. במקום אלה, החליט לחגוג את יום
הולדתו בביסטרו המקומי, ששכן בקומת המרתף של הפונדק. הוא קם מן
המיטה. השעה היתה מוקדמת. לא הקפיד בלבושו ויצא למסדרון.
בהרגשת מיאוס אבל בנחרצות נכנס אל חדר הרחצה המשותף לארבעת
חדרי הפונדק. למבוכתו ולהפתעתו היה חדר הרחצה תפוס, על-ידי
ביתה היפהפיה  של בעלת הפונדק, שחייכה ואמרה: "נעים מאד,
ז'נבייב.."
גוסטב פייר אייפל היה אמנם בעל נאמן, אבל כבר כמעט חודשיים
חלפו מאז חלק יצוע עם אשתו. ביתה של בעלת הפונדק היתה אמנם
יפהפיה מקומית מבוקשת, אבל מאז ומתמיד יצא ליבה אל האורחים
שבאו מפריז. בקיצור  -  התפתחה שיחה אינטלקטואלית שנמשכה עד
שהגיע תורה של הסיגריה שאחרי. הם התלבשו וירדו לביסטרו לחגוג
על קלואדוס מקומי אבל משובח במיוחד, ולעשן ביחד את הסיגריה
המיוחלת.

ז'נבייב שאלה אותו למקצועו ואייפל, שחיפש כל הזדמנות להחליף
מקצוע, סיפר בחוסר אחריות שהוא מהנדס קונסטרוקציות.

"אתה בטח משתתף בתחרות של התערוכה העולמית בפריז" , תהתה
ז'נבייב ואייפל שהתקשה להודות שאין לו מושג על מה מדובר, העמיד
פנים שדוקא יש לו. עשה את עצמו, כמו שאומרים.
הסתבר שמארגני התערוכה הגדולה שנועדה להתקיים בפריז ב-1899,
הכריזו על תחרות למציאת סמל הולם וייחודי או להקמת מבנה שכמוהו
לא היה, בקיצור משהו שיישמר את חווית הגדולה שבתערוכות העולם.
ולא רק לשנת התקיימותה, אלא גם לכל המאה הבאה  -  המאה ה-20  -
ומי יודע, אולי גם אל תוך האלף הבא  -  האלף השלישי

אייפל, שכל חייו חיפש את ההזדמנות לעשות מעשה , שקע בהרהורים.

ז'נבייב השתתקה אף היא. לא רצתה להפריע. מבטה חלף על פני המאהב
וממנו נדד אל זכרה הטרי והיפה של החוויה שחוו בחדר הרחצה. לפתע
פרצה בצחוק.

"אולי תציע להם מגדל..?!?"

ואלה היו הנסיבות, המדויקות אגב, בהן המציא גוסטב פייר אייפל
את המגדל הנושא את שמו עד היום. וכך, עד כמה שזה נשמע מוזר, בא
לעולם המעשה הגדול שעשה את אייפל לאיש גדול. אולי לא גדול כמו
מולייר, אולי לא רוסו ואפילו, אולי לא נפוליאון, אבל בכל זאת,
עשרים וחמישה מליון יפנים, סינים, אמריקאים וישראלים, עולים
מדי שנה, במעלית כמובן,  את 3240 המדרגות המובילות לפיסגת סמלה
המובהק של פריז.


זה לא היה כל כך פשוט.
בהתחלה צחקו ממנו, אחר-כך אמרו לו בנימוס שהרעיון יפה אבל בלי
תוכניות מפורטות לא יגיע אפילו לדיון הראשון של הוועדה
המקומית.
אייפל  -  שבינתיים כבר נהפך משוגע לרעיון של עצמו  -  הזעיק
שלושה מהנדסים אמיתיים והוסיף להם כתגבורת בונה מגדלורים אנגלי
ידוע  -  וכעבור חצי שנה, יומיים לפני מועד ההגשה האחרון,
הוגשה התכנית המפורטת להקמת המגדל. מספיק שאגיד לך שהתוכנית
שרטטה  במדוייק את מבנהה ומיקומה של כל אחת מ- 15000 קורות
הפלדה שהרכיבו את המגדל המדהים, אגב, במשקל כולל של 7000
טונות, שבעת אלפים טונות פלדה... ובו זמנית, עם כל המידות
והמשקלות הפנטסטיות האלה, התוותה התכנית תהליך בנייה ולוח
זמנים מדוייק  של 188 יום  -  מחפירת היסודות ועד חנוכת המצפה
שבקומה העליונה, 899 רגל גובה...

אייפל קידם את פני היום הגדול בחייו, בהרגשה שזה השיא ממנו אין
לאן לעלות. בעיני רוחי אני יכול לראות אותו ארוז בחליפתו הטובה
ביותר, נרגש וחגיגי בראש החבורה: ראש העיר, ראש הממשלה, יושב
ראש הוועדה המארגנת, הארכיבישוף של פאריז, כמובן, שהביא את
ברכת הכס-הקדוש ואפילו בנו של הפסל ברטולדי, יוצרו של פסל
החרות שהעניקו הצרפתים לאמריקאים ב- 1884 , הגיע יחד עם ראש
עיריית ניו-יורק. ז'נבייב שנמחקה כבר אז מדפי ההסטוריה,
הצטופפה למטה, עם ההמונים. ואילו בשחקים, בדרך למרפסת התצפית
ולתהילת עולם  -   גוסטב אייפל, מספריים בידו והסרט לפניו.



גוסטב פייר אייפל לא חשב פעמיים. הוא גזר את הסרט. הבריזה
הקרירה שעלתה מן הסינה ליטפה את מצחו הלוהט. בצעד גא, מחושב
ונחוש יצא אל המרפסת, טיפס על מעקה הפלדה הנוצץ והממורט, לא
הפנה מבטו לאחור וזינק אל הנצח.