שתי נשים בחדר, אם ובתה. בחדר - שולחן גדול וכבד, כסאות, ספסל
מרופד וכוננית. על מדפי הכוננית מונחות מפיות לבנות מעשה תחרה
ועל הקירות תלויות תמונות מצוירות בצבעי שמן. על השולחן מונח
מסמך המאשר, שהן יכולות לעלות לארץ ישראל. סרטיפיקט. מידי פעם,
אחת מהן לוקחת את המסמך, קוראת בו או מעבירה אצבע על הכתוב,
והאצבע מתעכבת לבסוף על מילה אחת - פלסטינה.
כל מה שצריך היה להיאמר כבר נאמר ועכשיו השתים יושבות שקטות
ומכונסות בתוך עצמן.
האם מאושרת. סוף סוף תפגוש את בנה ובתה, שהקדימו ועלו ותלמד
מקרוב על אורח חייהם. היא לא מצליחה להבין מה פרוש לחיות
בקבוץ, מה נפלא כל-כך לאכול במבנה ציבור, שנקרא חדר-אוכל,
והתמוה מכל, כיצד יתכן, שילדים, אף כאלה שרק נולדו, גרים בבית
נפרד, רחוק מהוריהם ונשים זרות מטפלות בהם. למרות זאת היא
בטוחה, שתצליח להשתלב בחברה החדשה, שנוצרת שם. יש לה נסיון
בארגון וניהול, הרי היתה לה חנות לכלי ברזל, היא סחרה עם איכרי
הסביבה ופרנסה לבדה את בני משפחתה. ובנוסף, היא יודעת לתפור
ולבשל. ויש לה גם חלום - לראות את ירושלים, לשים פתק בין אבני
הכותל ולהתפלל.
הבת מוטרדת ואפילו כעוסה מעט. נכון, היא מתגעגעת לאחיה ובעקר
לאחותה, לשיחות הנפש שלהן, לריבים ולהקנטות, אבל מה לה ולארץ
המוזרה הזאת, שהשמש בה קופחת על ראשי האנשים ורב בה האין על
היש? כיצד תעזוב את הנופים הירוקים שופעי המים ובעלי הצבעים
הרכים? והחברים? למרות זאת היא סקרנית. היא רוצה להכיר מקרוב
את הקבוץ והמושב, את המקום, שבו נשים לובשות מכנסים קצרים
ועובדות כגברים בסלילת כבישים, בבנין ובחקלאות. היא רוצה לחוות
את הצהוב המסנוור של השמש, את הכחול הקטיפתי של השמים ואת האור
והחדות של שאר הצבעים ואולי גם להוסיף אותם לציוריה. היא גלגלה
על לשונה את המלים הזרות והקשות להיגוי - גבת, נהלל,
עמק-יזרעאל, לקחה שוב את המסמך והתעכבה בעקר על המשפט -
"הומלצה ע'י דודה....אכר בנהלל" וחייכה: כן, אנחנו עולות לארץ
ישראל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.