כבר שישה חודשים עברו מאז דיברו, היא והוא הולכים במסדרונות
אין סופיים. כולם מסתובבים באותם מעגלים שוב ושוב. כל השלמת
סיבוב יש את אותה ההרגשה, שכבר היו שם, במצב הזה בעבר. ולמרות
זה, אף אחד מהם, לא שובר את דממת הסיבובים.
הוא, כבר ניסה הכל. ניסה להתפלל אליה, להתחנן, לשלוח לה פרחים
ומתנות קטנות ודבר לא עזר. הוא אפילו כתב לה שירים מה שלא ידע
לעשות בעבר, הלחין אותם למנגינות והביא את כל העולם אליה.
רק שתדע כמה שאהב אותה. היא רק התעלמה. סגרה את הדלת במנעול
צבוע בצבע שונה שלא הכיר. ניתקה עוד יותר את החוט הדק שכן היה
ביניהם.
היה לו ברור שפגע בה. פגע בה כמו שאמרה
"בחיים לא פגעו בי ככה. פגעת בי יותר מכל בן-אדם שאי פעם פגע
בי! "
לכן הוא ניסה, לחץ, אבל הסחרחורת הזו מזיקה. מה היא לא מבינה?
פתאום חשב לעצמו
"רגע, אולי בכל זאת לא ניסיתי את הכל. נתתי כל מה שיכלתי
מעצמי, אבל את ליבי בשלמותו, עוד לא נתתי".
הוא לקח סכין מטבח גדולה וחתך מסביב לליבו. הוא גסס, ידיו
חלושות ועיניו כהות. בשארית כוחו הוציא את ליבו ומת.
עוד לפני שחתך את ליבו, הוא כתב מכתב לאהובתו ובו כתב שעכשיו
נתן לה הכל. כולל את ליבו בשלמותו.
רק שתדע,
כמה הוא אוהב אותה.