עוד יום רגיל.
סיימתי מוקדם את ביה"ס וישבתי לי בתחנה מחכה לאוטובוס שיגיע
ויקח אותי סוף סוף הבייתה, כדי שאני אוכל לישון קצת, להרגע
לפני ההמשך של היום המטורף והעמוס הזה.
לא הייתי לבד בתחנה, היו שם עוד כמה אנשים, למשל אמא ובן
דתיים, אתיופית מבוגרת עם סלי קניות שבטח חוזרת לבית שלה במרכז
הקליטה, עוד איזה פרחה אחת, שניים שנראו כמו סטודנטים, ועוד
שתי נשים מבוגרות ואשה צעירה.
מלבד כל אלה, ישבה על ידי אישה מבוגרת ממוצא מזרחי, עם מטפחת
על הראש. הזקנה ישבה והתנדנדה בישיבה קדימה ואחורה וקדימה
ואחורה, כל הזמן, ודיברה לעצמה. היא דיברה בטון כמעט בוכה, קול
שבור, דיברה לעצמה והתעלמה משאר העולם, הייתה שקועה בצרות
שלה.
התנדנדה קדימה ואחורה ואמרה "יא וועילי, מה אני אעשה, מה
עשיתי, יא וועי יא וואילי" וישבה ויצעקה שוב שוב "יא וועילי"
ובכתה, ונתנה לעצמה מכות קטנות על הראש, טופחת על הפנים, כמי
שמעניש את עצמו או כועס ומאוכזב ממה שעשה. אנשים מסתכלים עליה,
במבט מפוחד, מבולבל, מוזר, ואף אחד לא ניגש לעזור לה, לשאול
אותה מה קרה, אם היא צריכה משהו.
לבסוף מישהו נתן לה שיחת טלפון, היא התקשרה לבן שלה ובכתה
בטלפון, אנשים הסתכלו עליה כמו משוגעת, ולי רק כאב לראות אותה,
אבל לא העליתי על דעתי מה אני יכולה לעשות...
איך היא הגיעה למצב הכל-כך נורא שהיא נמצאת בו, לבד ברחוב,
נראית מוזנחת, בוכה וצועקת והאנשים סביבה נבוכים ולא יודעים
כיצד להגיב למראה הכל-כך לא שיגרתי הזה...
אחרי כמה דקות, שהיא ישבה שם היא פשוט קמה והלכה, מתנדנדת
ומדדה מצד לצד על רגליה הנפוחות, וממשיכה לטפוח עם ידיה על
הפנים. בתחנה השתררה שתיקה מביכה, אנשים הסתכלו אחד על השני
וחיפשו מבט מבין, הסתכלו אחד על השני במבט מרחם, מישהו או יותר
נכון מישהי העירה אותם פתאום מהבועה של חייהם, כאילו מישהו
מלמעלה שלח אותה להראות להם וגם לי, כמה אטומים אנחנו לפעמים,
כמה אנחנו לא יודעים להתמודד עם מצבים מסויימים, מביכים מעט,
רוצים לעזור אבל פוחדים לגעת, ולהתקרב ללא מוכר, לאחר.
ישבנו באווירה המתוחה הזאת בערך עוד שתי דקות שנראו כמו נצח עד
שהאוטובוס הגיח ממעבר לפינה ונעצר בתחנה שלנו. כשהאוטובוס הגיע
זה היה כאילו פתאום משהו השתחרר, הוקל, קשה להסביר אבל אותם
אנשים כאילו רצו נורא לברוח מאותם אנשים שחלקו איתם את הרגע
והחוויה הזאת, ורק לברוח ולחזור למקום שלהם, ולשכוח את מה
שקרה, את כמה שהמציאות יכולה להיות קשה לפעמים, ולחזור לאשליה
שהכל טוב.
עליתי על האוטובוס, התיישבתי במקום הקבוע שלי - החלק האחורי של
האוטובוס מצד ימין בספסל הראשון שגבוהה יותר מכל שאר המושבים
שלפניו. הנחתי את התיק לידיי, הוצאתי מתוכו את האמ.פי 3 שלי
ושקעתי לתוך המוזיקה שלי, בציפייה לחזור הביתה לבועה שלי כמה
שיותר מהר.