מוטל אהובי בין קוצים ופרחי בר. גולגולתו מנותצת, מתרפקת על
סלע קטן. נימי דמו מתפרצים להם לכל עבר, צובעים כל דבר הנקרה
בדרכם באדום. עצם חשופה, לבנה, מבהיקה בשמש.

שדיי חשופים ואני מתנשפת, לחות שפתיו עדיין נחה לה על כתפיי,
הבזק פריעת שיערי בידיו הבוטחות עולה בעיניי עם מסגרת שחורה.

גלי קול של משאיות נוסעות לאחור, של בריות ממהרות, מלטפים לך
את הרקמות, מרעידים תאים וסחוס. כל הרעש מסביבי מתנקז לכדי
שריקה אחת סואנת בראשי. קו דק של קול, צורמני, מתכתי, חוזר על
עצמו כמו פטיש אוויר הולם והולם ודופק והולם ומכאיב וצורב.
אוזניי עומדות להתפקע, כל כאבי על סף פריצת מחסום העור.

זיכרונות של חדרים דחוסים ריחות זרע וזיעה, כמיהות חסרות מוסר,
זיון ברוטאלי, אהבה שנאה ואפורים. הכל פרוץ. נשפך החוצה, חשוף
להבלים. אבקני פרחים מפלרטטים עם הבשר. אבקה צהובה, אופטימית,
נמרחה על כתפו השרוטה וכל שהיה אצלו, פרוץ - הכל עדים לזיכרון
טעמם של שפתיי, לזיכרון הרטט בגופי בשעת משגל.

מוח מתריס מבין גולגולת שבורה, אני במבוכה רבה מכך, חשופה כך
לעיני הבריות. כל רזי הרשע והתום, סודות הכוח והביזיון. קרוב
מאוד היה אלי אהובי שנשם ועכשיו עם הלחות שעולה מדמו ומשתחררת
לאוויר ומשריריו המתכלים שבקרוב יעלו צחנה שלעולם לא אצליח
לשייך לו ואיננו. וסודותיי מתערבבים באטמוספירה, עוברים בין
העוברים ושבים, בכיכרות, במרפסות, בין צמרות העצים. כל אחד
עלול להריח ולא להבין.
אהובי איננו עוד, כמעט איננו.

ומה בעצם חסר לו לאדם כאשר הוא מת, מת הוא ולכן גם החסר אינו
חסר לו, הוא לא רוצה, הוא לא חושק לרצות, הוא לא רוצה לחשוק,
חסר תשוקה, חסר חסר, הוא מת ואין לו זמן כמגבלה, לא סוחב עמו
כלום, הוא ריק, הוא מלא, הוא קו דק בלי למעלה ומטה, הוא סתמי,
לי ולו, אין לו, אין, לא.

רוצה לעוף מכאן לנוכח המקרה, ולא אוכל לזוז, מקובעת, ממוסמרת
לאדמה, גופי מיואש, פני לוהטות, מתמוססת, מטושטשת, מהופנטת מול
מוחו השפוך וידי מלאות בחומר דביק, חם. נצנוץ לח ואדום במשחק
תפקידים עם קרני השמש, קריצה סתמית של צבע בתוך כל התהום.

איך נפלת לאחור? איך הופכים זמן? חמש דקות הפוך ואהובי קיים.
שיווי משקל לכל הרוחות. שיווי משקל. ילד בן חמש יכול לשמור על
שיווי משקל .

עברו שעות? עברו ימים? אני כאן אהובי, עם הריח, הריח שעולה ממך
כבר מזמן לא מזכיר נשכחות והמראה - חזק אף יותר מהלילה.

הריח מתעצם ממולי, נעשה בשרני ודוקר, חרקים מכסים אותך, שלא
תקרר אותך שנת הלילה, שנת הנצח עוטפת אותך. דם קרוש מתפורר
מעליך, חוזר למעגל החיים. לא רחוק מאתנו זרמים ומערבולות, הים
ממשיך בבגרותו, ממשיך להתפתח והריח שלו, הארוטי, מתערבל בריח
שלך, המבחיל.

אני לידך מכונסת, כנועה. מקנאה. מתכלה. תקוותי כבר עייפה ורזה.
נואשתי מלשחק בזמן, אני רק בתפקיד המחכה. מחכה למוות שייקח
אותי. המים כבר לא חסרים לי ומזמן כבר גם לא התקווה. זקנה
בשלושה ימים ומליון רגעים ומחכה.