קטע זה נכתב לכל אלה שמרגישים את השגרה מדי יום ביומו.



ישבתי עם נירית על אחד הספסלים בבית ספר.
אני אוהבת את נירית,
כל בוקר שאני מגיעה לבית ספר, אנחנו יושבות על האספלט ליד השער
של בית-ספר סוקרות את כל הבאים לפתח בית הספר,
בוחנות כל אחד ומראהו.
היא תמיד היתה נראית לי ילדה נחמדה - קצת מוזרה שיש לה תשובות
שונות ולא כל-כך צפויות לכל דבר.
"מה נשמע?"
שאלתי אותה.
"את יודעת" היא ענתה לי...
"מה?" האמיתי שלא ממש הבנתי למה היא מתכוונת, קצת קשה להבין
אותה, או לפחות לשער מה היא תענה לי הפעם.
"אני לא באמת צריכה לענות לך מה נשמע, הרי זה ברור שהתשובה
שאני אענה לך לא תשקף באמת את איך שאני מרגישה הבוקר" הסבירה.
היא צודקת.


אני וליאור כל יום אחרי בית-ספר, כריטואל קבוע היינו מבלות
בשדה הקטן ליד הבית.
כמה זיכרונות יש לי מהשדה הקטן.
כל ילדותי וחוויותיי כאילו צומחות כעוד סביון בשדה הקטן.
לליאור יש מן טירוף בעיניים, משהו שאני לא אוכל להסביר.
מראה תמים, ילדונת קטנה, נמוכה ורזה, עם שיער שחור ארוך וחלק,
ועיניים חומות גדולות שמסתכלות ובוחנות כל דבר.
כאילו יש בה כל כך הרבה טירוף שהייתה רוצה לממש, אבל אולי היא
לא מצליחה להוציא אותו מהעיניים שלה, גם אם היא היתה רוצה.
"מה נשמע?"
שאלתי אותה מנסה לפצוח באיזה שיחה מעניינת.
"את יודעת" היא ענתה לי.
"מה?" האמיתי שדי הבנתי למה היא מתכוונת, אבל אני רציתי שהיא
תפרט לי.
"משעמם כמו כל יום.
ילדות מעשנות סמים בשדה הקטן, ילדות מתאהבות בשדה הקטן, ילדות
חוות בשדה הקטן, קוטפות פרחים לאימא בשדה הקטן, משחקות, קופצות
רצות, מתנתקות.
ילדות לא יושבות בשדה הקטן כריטואל קבוע אחרי כל יום לימודים,
ומנסות להוציא מיום שיגרתי משהו מעניין".
היא צודקת, אין אפילו פרח אחד בשדה הקטן שהוא לא סביון.


אני ואלון יושבים כל יום בערב לסיגריה.
אלון, הוא שכן שלי גר בניין לידי, וכל יום שהוא מוציא את הכלב
שלו לטיול קטן בשכונה בערב, אנחנו מתיישבים בגן לאיזה סיגריה.
ראיתי אותו עומד מרחוק מתקדם לעברי.
כמו תמיד שמאחר, ואז אני מספיקה לצפות עליו מהמרחק שאני יושבת,
יוצא מן השביל של הבית ומתקדם עד אליי בהליכה.
אני אוהבת לראות את ההליכה הזאת מדי יום ביומו, לא משנה כבר
כמה פעמים אני ראיתי אותה, או עוד כמה פעמים ייצא לי לראות
אותה.
תמיד היא אותה הליכה מבוישת ועקומה שיוצאת כשאתה יודע שיש
מישהו שמסתכל עלייך.
זה אף-פעם לא ההתנהגות הרגילה, כי אלון יודע שאני מסתכלת עליו
ובוחנת כל צד שהוא עושה,
הוא מגיע נבוך עד אליי.
"מה נשמע?".
"את יודעת".
"מה?" שאלתי.
ובאמת הסתקרנתי לגבי מה שהוא יגיד לי הפעם.
"אני תמיד מרגיש כאילו זאת אותה סיגריה".
הוא צודק.