New Stage - Go To Main Page


בלייר שקע בשחור שלו עמוק יותר עם כל יום שעבר. כל פעם שהשמש
שלחה את קרניה החדות דרך התריס, הוא התכווץ עוד יותר אל תוך
שמיכת הפוך וקבר את ראשו תחת הכר.
כשמו, כן הוא. אדם נוטה לערפיליות ואפרוריות. לא אפרוריות
משעממת, אפרוריות קיומית.
זה היה כל כך פשוט ליהנות, ועוד יותר פשוט לסבול, ובלייר אהב
את הצדדים הקלים של דברים.
החיים שלו התנהלו בתוך ארון קבורה ענקי, שאחרים היו קוראים לו
חדר. חדר קטן ושחור, עם כוכבי תקווה בודדים על התקרה ומיטה עם
שמיכת פוך.
בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב, שמיכת הפוך ליוותה אותו הלאה. היא
הגנה עליו מפני האור בקיץ, מפני הגשם בחורף. הוא נקשר אל
השמיכה הזו עמוק בתוך התת מודע שלו. הוא לא הצליח להבין.



אחרי שאתה מת הכל נגמר. אין גיהנום, אין גן עדן. אין החיים
שאחרי המוות ואין נצח. כשאתה מת הגוף שלך הוא מזון לתולעים,
והנשמה? הנשמה לא היתה קיימת אף פעם. כל המחשבות, יכולת
הדיבור, הרגשות, הכל בא מהמוח והוא היה בנוי מתאים חיים. כשאתה
מת, התאים מתים. התודעה שלך מתה יחד איתך. במיוחד אם אתה
אתאיסט ואספיריטואליסט כמוני.



בלייר החליט להתאבד בבוקר יום שבת אחד, באמצע נובמבר. אמא שלו,
כמו כל בוקר, קראה לו מלמטה, לא מתייאשת מזה שהוא אף פעם לא
יורד לאכול עם המשפחה.
הוא לקח שאיפה רווית ייאוש שחור, ודווקא ירד. דווקא.
אמא שלו נדהמה, אבא שלו כמעט נחנק מהקפה, ואחותו הקטנה פשוט
חייכה ורצה אליו, לחבקו.
הוא החזיר לה חיוך נוקשה והתיישב לצידה בשולחן. הוא בלע את
החביתה, את הנקניק המעושן ואת הלחם הקלוי בשתיקה, ושתה את הסוף
של בקבוק הקולה מהפיה, כי אמא שלו פשוט שנאה שהוא עשה את זה.



אם כן הייתי צריך להמציא גיהנום, זה בטח היה המקום בו כל
התשוקות שלך חשופות ואין לך יכולת להגשים אותן. הבעיה הגדולה
עם סוג הגיהנום הזה היתה, שלא היו לי תשוקות. כבר בערך מגיל 10
לא היו לי תשוקות, לא חבויות ולא חשופות, לכן הגיהנום שבניתי
לא יכל לגרום לי סבל.
לעומת זאת, גן עדן יהיה ההפך, וגם הוא לא יוכל לעזור לי, כי לא
יהיו לו תשוקות להגשים. בגן עדן שלי אתה יכול להיות כל מה
שתרצה. איל הון, כוסית עם חזה ענק, סוחר סמים שלא נתפס לעולם,
זמר רוק.



באותה שבת פלש בלייר על ארון התרופות של אמו, שמאז שהסתגר
בחדרו שבוע, לא אכל ולא שתה, היה מפוצץ בתרופות הרגעה וכדורי
שינה.
בלייר לא ידע מדוע בדיוק הוא רוצה להתאבד. לא היו לו חוויות
ילדות טראומטיות, ההורים שלו עוד נשואים, אביו מעולם לא הרים
יד על אמו או עליו ועל אחותו הקטנה, היה להם כסף, היה לו בערך
כל מה שהוא רצה. אבל בתוך ראשו הסתובב בלאגן.
זה היה מסוגי הבלאגן שאף פעם לא מתנקים. זה לא כמו החדר שלו,
שבעשרים דקות היה אפשר לקפל את כל הבגדים ולרוקן את המאפרות
לזבל ואז יהיה נקי. זה היה בלאגן מופשט, רעש.



צריך לדעת משהו עלי לפני שאני ממשיך את הסיפור הזה. אני ובלייר
היינו בעבר חברים נורא טובים. עזרתי לו בשיעורים, ישבתי איתו
להפיל ראשים בגינה, יצאנו עם אותן בחורות, עשינו הכל יחד. אבל
יום אחד הוא פשוט שלח אותי לאלף עזאזל, אני לא יודע למה. הוא
טען שאני מסבך אותו.



בלייר בלע כדור אחר כדור, מתעלם מתחושת הבחילה. הוא שתה שני
בקבוקי בירה בעודו מחכה שהשפעת הכדורים תתחיל לפעול.
הוא חיסל ארבע או יותר חבילות של כדורי שינה. הוא ידע שלא יקח
הרבה זמן והמוות שלו יהיה נקי ומוחלט.
בשלב מסוים הוא נשכב במיטה והתקרה החלה להסתובב מעליו, הוא
הביט מטה והרצפה עשתה את אותו הדבר בדיוק. הוא הרגיש בחילה,
אבל ידע שאם יקיא השפעת הכדורים תהיה חלשה יותר, והוא היה נחוש
בדעתו למות היום.



כשבלייר מת הייתי בטוח שאני יעלם, אתפוגג לאוויר, כאילו מעולם
לא הייתי קיים. טעיתי.  
כנראה שזה המחיר כשמתסבכים מישהו בלי כוונה. צריך לחיות לנצח,
בחיים שאחרי המוות, באיזה גיהנום או גן עדן. תנחשו לאן אני
הלכתי.

פייד אאוט.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 15/10/01 21:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייגן אלפבה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה