קמתי בבוקר פרועה ועייפה, הצצתי בשעון, מה?! חמישה לשמונה?!
רצתי למטבח, גוועתי ברעב, לקחתי מהר את קרטון הקורנפלקס,
הוצאתי קערה ושמתי לעצמי קצת, הוצאתי את החלב מהמקרר עשיתי
תנועה פזיזה קטנה ו... החלב נשפך. הוצאתי מגבת מהמגירה וקיבלתי
מכה כואבת בברך, העפתי את המגבת. היא נחתה על הקערה ושפכה את
כל הקורנפלקס שהיה שם. התחלתי לבכות מייאוש.
אמה התעוררה ואמרה לי שלא בוכים על חלב שנשפך. בכיתי חזק
יותר.
אספתי את הקורנפלקס וניגבתי את החלב. נשארתי רעבה.
כבר שמונה! לקחתי מכנס ג'ינס דהוי וקרוע וחולצת פסים מכוערת
שכלל לא מתאימה. ניסיתי לסרק את שערי ולא הצלחתי.
התייאשתי ויצאתי מהבית לכיוון בית-הספר.
במעבר החצייה שמתי לב ששכחתי את התיק בבית! רצתי להביא אותו,
הצצתי שוב בשעון ונבהלתי, שמונה ועשרה! אני איחרתי על בטוח!
לקחתי את התיק ורצתי לבית-ספר, מטר מהשער נפלתי, צרחתי מכאב
ונשארתי שוכבת על המדרכה עם קרסול נקוע, ניסיתי לקום ולהגיע
לבית-ספר אבל לא הצלחתי. ופתאום מי הגיע אם לא ירון? החתיך של
החטיבה?
ניסיתי להיות בשקט, שלא יראה אותי עם הבגדים המכוערים והתיק
הזרוק ברישול והשער הלא מסורק.
דווקא אתמול שפתאום שם לב לנוכחותי ואפילו התיישב לידי בארוחת
הצהרים? דווקא עכשיו אני צריכה להרוס לי ת'סיכוי?
אבל ירון שם לב אליי כשנפלתי. הוא התקרב אליי והתחיל... לצחוק.
כן, כן, הוא צחק, ואמר: "בואי תראי מי יש לנו פה."
הוא קרא לאיזה יפהפייה שהלכה איתו, ושניהם הסתכלו עליי בגועל
כאילו אני שקית של פח זבל. היפהפייה הרעה אמרה לירון: "בוא נלך
מכאן" והם ברחו.
נשארתי לבדי כואבת ונעלבת עד שסימה השכנה הגיעה ועזרה לי לחזור
הביתה. דין, אחי הקטן צחק עליי ואמר: "יעל, את פשוט שכחת?!"
ואני שאלתי אותו: "מה כבר שכחתי?"
דין גיחך והתאפק שלא לפרוץ בצחוק בעוד הוא אומר בקול חנוק
מצחוק:
"שכחת שזה היום הראשון של החופש הגדול???"