הנה היא שוב שוטפת כמו ים.
אני מרכז את כוחותי בשביב מחשבה עצבני שחולף. אני מביט מטה:

על הדרך היא מתפשטת ורצה.
בסופו של דבר היא רצה.

רואה אותה מתוך בארות. משתקפת במאורות השמיים כמו אורך גל של
500 ננומטר.

שוטפת את כל הזוהמה מהרחובות.

נותן לה לקחת אותי אל תוך עצמה
כי זה הדבר היחיד שיספק את נשמתי
מרגיש תאוות-בצע לבשר שלה. לבשר הלא כשר שלה.
טיפשה,
החליפה אותי באיזה מאצ'ו-מאן.

ואני זורם מכאן
כל הנהרות לא יכילוני ואני שוטף בהבזקי אורות את הרחובות
שנשמטים מיד.

הנה, אני רוצה לאהוב כמו שאהבו פעם, או כמו שיאהבו עכשיו.
מציץ אליה מתוך סוכת-מציל.

היא יכולה להיות נטע רבינס או גל של 500 ננומטר (איזה
שיגעון).

על הדרך היא מתפשטת ורצה (מקווה שתפסתי אותה בהפתעה).

זוכר איך ראיתי אותה בהופעה
שחורה
בעור-נמר

היינו הקבוצה של העלאדם של ניטשה. בגלל שהיינו אנשים עליונים
היו לנו פריבילגיות בכנסת- היינו אוכלי-אדם.

והיא מעכלת בשקט את ארוחתה בסבלנות של פרפר.
היא יכולה להיות גל של 500 או 550 ננומטר.

עכשיו עלי לפנות מקום לאהבות החדשות
שרוגשות בדרכי-המלך
אני שוקל בדעתי אם לעשות את המיטב או פשוט לעשות. העיקר לא
לבזבז זמן ולא להפסיק להרגיש.

היינו קבוצה פרועה של אופנוענים. 'מלאכי-הגיהנום', היינו
העלאדם.

לא היה בנו שום דבר נאצי. פשוט היינו נחמדים למי שהיה נחמד
אלינו.
ומי שלא? היינו צולבים אותו במחיתות של אש וברזל מלובן.
היינו מחדירים לו רעלים לורידים ופתאום הוא היה מכחיל ולא
מסוגל יותר לנשום
אז היינו מנשימים אותו מפה לפה

אבל הנה, היא, שוב שוטפת כמו ים.

אחרוני המלאכים, אחרוני המלאכים.
אדוני המלאכים יושבים בבתי-קפה, מעשנים חומר מובחר ואחר-כך
מזריקים אותו אל תוך פי הטבעת שלהם.
אדוני השפם והזקן.
נקבות חצי-מבושלות, כמה בני-זונות בפינה (מקשיבים לבלוז).

אדוני חך וישבן.
זקוק להכאה בשוט ולשפם.
זקוק למישהו מסריח שיעיר בלילות ויראה לי שאני שמח
אך כשמשאירים אותי לבד
אני כמו כלב בודד, והחורף קר

אז למה לא תוותרי ותביאי את זה הביתה אלי
איזה טנא לכבוד ט"ו בשבט.
פשוט אמרי לי שאת אוהבת אותי (נשמע כאילו את משוגעת).

הכל בגלל שאני כה זקוק לאור.
דברי אלי בלילה
אבל אני לא רוצה אותך ערה
אני יודע שנוכל לעשות זאת גם אם את ישנה...

אחרוני המלאכים,
כי אני כה צריך אהבה.

פשוט אמרי לי שאת אוהבת אותי ואני מרגיש שזה נעשה מוצלח-
אם קודם לא יכולנו לדבר על זוטות החיים שפרטנו לכסף קטן,
עכשיו נראית תקווה בפתח,
והדיבור קולח.

אז למה לא תוותרי ותביאי את זה הביתה אלי, הרי כל דרכייך
שוטפות כמו נהר