היה זה ערב בהיר ומלא כוכבים.
הסתכלתי בשעון הקיר. לא יתכן! השעה כבר שבע!
אם לא אמהר אפספס את האוטובוס למרכז העיר ולא אוכל לראות
אותו!
את אותו האחד. היחיד שאירח לי לחברה בשנים כה רבות של בדידות.

היחיד שיעץ לי לכל שאלותיי ועזר לי ככל שיכל.
היחיד שישב איתי ושתק ושמע את כעסי.
היחיד שהיה איתי בזמן שהוא. הוא, האחד שזרק אותי וכעת מסתובב
עם אחרת.
הלוואי שהיה מספר על עצמו, אותו יחיד, במקום להקשיב ולשתוק.
אבל הערב, החלטתי, אני היא שתשתוק ותאפשר לו להוציא את המרה,
להוציא את כל הסודות החבויים שם.
התלבשתי ורצתי אל עבר תחנת האוטובוס. הצצתי שוב בשעוני.
שבע ורבע. קבענו בשבע וחצי. הוא בוודאי כבר הגיע אל המסעדה.
הנה האוטובוס! מיהרתי לשבת ליד החלון לאחר ששילמתי לנהג.
כשעצר האוטובוס במרכז העיר קפצתי ממנו ורצתי אל עבר המסעדה בה
קבענו. והוא היה שם. כמו תמיד. מחכה לי. רק לי.
התיישבתי לידו. כל הערב שתקנו.
רציתי להאיץ בו לדבר, אך שתקתי. חשבתי שינסה לדבר.
אבל הוא לא. ניסיתי לתת לו עוד הזדמנות. דממה.
לאחר חצי שעה הלכתי. לא אמרתי מילה. פשוט הלכתי.
אולי זה נגמר בינינו ואולי לא.
בעוד שהדמעות פורצות, כעסתי עליו, למה אינו יכול לדבר?
חזרתי דומעת לביתי. בודדה.
כעסתי ונעצבתי ורציתי לחזור לשם. אולי הוא עוד מחכה לי.
אולי עכשיו סוף-סוף יפתח את פיו, חשבתי.
למרות שכל הזמן ידעתי. ברור שידעתי.
שכיסאות לא יודעים לדבר.