צלצול פעמון מעומעם. זמן לאכול.
לפתע, הרעב מציק. לפתע הרעב.
הרגליים נעות מאליהן אל כיוון המטבח. דלת המקרר נפתחת. המבט
מתנועע מצד אחד אל הצד השני כמחפש אות משמיים באשר ל"מה
יאכל?".
צלצול פעמון.
לחם וגבינה. הרי זה מספיק.
וחזרה אל שאר העיסוקים.
...צלצול פעמון. הגיע הזמן לרוקן את השלפוחית הישנה. תנועה
כמעט מכאנית אל כיוון בית-הכיסא, הפעולה, סיומה -
וחזרה אל שאר העיסוקים.
הפעמון המוזהב מופעל פעם אחרי פעם, במעומעם, אי-שם בקצה ראשי.
מחזיק בו איש קטן. קצת שמנמן, קצת קירח, קצת טורדני. חיוך רחב
על פניו. סביבו - מחברות ודפים תלושים, מיני רשימות ומסקנות.
הרי זה פאבלוב, ובידו הזהב המצלצל. קסם זה שבידו מעולם לא חקר,
אך הבין לא מכבר את השפעותיו עליי. יושב הוא, פאבלוב, בפינה
חשוכה של ראשי, תחת קורי עכבישה עצלה שכבר מזמן כוסו בדפים
ומיני רשימות תלושות.
חיוך רחב על פניו. כמעט מכאני. פאבלוב מאושר. יושב הוא, ספק
בכוחות עצמו, ספק נשען על הקיר שמאחוריו, ומצלצל כילד קטן,
בפעמון הזהב.
צלצול מסוג זה לשירותים,
צלצול מסוג זה לאוכל
צלצול מסוג זה לאהבה,
צלצול מסוג זה לשנאה.
כך חולפים חיי דרכו, דרך חיוכו שעל פניו.
...שעת לילה מאוחרת. פניו של פאבלוב שמוטים ועייפים. לסתותיו
על סף נעילה מן החיוך המתמשך. אני מרים לידי פעמון קטן, זהב
מצלצל.
זמן לישון פאבלוב, זמן מנוחה.
פאבלוב נרדם, מחבק בידיו הקטנות את הזהב ומתכרבל בניירת. יודע
אני שאין הוא שמח באמת. הרי הוא רק מבצע את תפקידו, ואין זה
מתפקידו להיות שמח. אבל מבין אני שגם אני מבצע תפקיד. ואף אין
זה מתפקידי לשמח את פאבלוב, אך בכל זאת, מדי פעם, אני מצלצל
בפעמון, משכיב אותו לישון ועושה כמה דברים מחוץ למסגרת הנוקשה
של התוכנית.
כך שכאשר אעיר אותו, יביט סביבו, יחייך קלות ויצלצל בפעמון
הזהב שבידו.
זמן לצחוק.