מחזה חדש בבית-התפילה הישן. הרי שמוטב להתכנס ביום ראשון
ולראות. הרי שמוטב להצטופף בין חולים, זקנים ואיכרים, מוטב
לראות.
שם, בבית-התפילה הישן, הרי שקירות ישנם וסדוקים שם, ותיקרה
ישנה עבשה וכומר זקן וחיוור שם. מלמד הוא ילדים צעירים איך
להאמין באגדות הממלאות את החדר ויוצאות מבין שערות זקנו הלבן.
והצגות מעלים שם בבית-התפילה הישן. הילדים כולם מתקבצים סביב
הכומר הזקן במבטים שואלים - מה אפשר להציג, מה מותר - מה אסור.
אך הכומר הזקן, על-אף שנוקשה הוא ולרוב אינו אלא נע בחדרו
מצידו האחד למשנהו, הרי שהוא מבין לליבם של ילדים, ואינו פוצה
את פיו אלא למרותה של מילה טובה.
הילדים, למרות שחזו רק בשממון וצער, וערבה יבשה ממלאת את
חייהם, הרי שעדיין דמיונם יכול להם לתת פירות להם ולהבשיל.
...
שעת לילה מאוחרת, הכומר בחדרו מתהלך ודפיקה חרישית וקטנה על
הדלת קוראת לו.
לפניו ניצב ילד, בידו ערימה קטנה של דפים תלושים, בכתב קטן
ומסורבל. הכומר מודה חרישית לילד, ומביט בכתובים כאם היו אמת
ניצחית.
הוא נזכר לרגע במשהו ומחייך לעצמו - תחת גלימת זקנו. הרי
שאגדות וסיפורים אלו לא יוכלו להיות בראשו לעד - כבר איננו
צעיר. ונדמה שכלואים הם בתוך נבכי-זקנו, ונתנים בו חיים.
שקט. דממת מוות ניצחת בחדר כולו.
אך זה מתאמץ לשמוע דבר מה. נעצר הוא פתאום, מחייך.
"הקירות נאנחים מרוב נחת" חושב לעצמו תחת הזקן, "הרי זה
נפלא!".
מחזה חדש בבית-התפילה הישן.

בוקר יום ראשון. המון של מריר מתאסף בחצר. הילדים כולם לבושים
מני בלואים מקושטים והקירות בשקט נאנחים.
התפאורה, אף שכחושה וחיוורת היא, כמו קמה לחיים בזמן ההצגה.
ובדמיון הצופים אף מבצבצת מידה של נחת, ואצל איכרים עבשים -
מידת נחמה.
הכומר הולך באולם התפילה, מצידו האחד לצידו השני, וייתכן וחש
הוא מידת גאווה. למרות שחסוד הוא וצנוע עד עפר, הרי שגם הוא
אינו אלא משרת מטרה, וגם הוא עוד נושם ועוד מתגרד מדי פעם.

מחזה חדש בבית-התפילה הישן.
מוטב ללכת ביום ראשון ולראות. מוטב לראות.
שם, בבית-התפילה הישן,
אף לאיקונין אין מסגרות.