באמצע הדרך, בערך, הבנתי שאבד לי מקל ההליכה שלי.
באמת מפליא העניין מאוד, כיצד הלכתי עד אמצע הדרך ללא מקל
ההליכה שלי. כבר מבחינה לשונית יש כאן פגם יסודי שיש לתקנו.
אך הנה עומד אני, באמצע הדרך, ואיני יודע מה לעשות, שכן אני
עומד באמצע הדרך.
ומה יש כלל לעשות באמצע הדרך? הרי אין בה כלום, באמצע הדרך.
ישנו עניין כמובן בדרך כאשר היא נמצאת בין האמצע להתחלה או בין
האמצע לסוף. אין כל עניין בדרך כשהיא באמצע בדיוק.
ובעצם, מה טעם לה הדרך באמצע כלל?
את תהיותי אלה העברתי בזמן שנשענתי על סלע כבד באמצע הדרך.
ישנו משהו מעיק מאוד בלהגיע בדיוק לאמצע הדרך ודווקא אז לגלות
כי שכחת משהו בתחילתה. הרי אם הגעת כבר עד מעבר למחצית הדרך,
הרי אין טעם לחזור את המרחק הזה משום שסוף הדרך קרוב, ואם עוד
לא הגעת למחצית הדרך, הרי אין כל בעיה לחזור לתחילתה, שכן עוד
לא הגעת ולו למחציתה.
- "סלח לי." גמגם קול גבוה מאחורי ראשי.
קפצתי בבהלה ממקומי, אך גם אז השתדלתי לקפוץ באופן ישר בדיוק,
שכן אין אני רוצה לנטות לצידה האחד של הדרך ולא לצידה השני.
התעשתי מהר ועניתי לאחר כחכוך גרון "כן?"
- "סלח לי אדוני. אך נדמה לי" כך אמר, "שאתה נמצא על אמצע
הדרך."
כשהבטתי במקור הקול, נוכחתי לדעת כי אני משוחח עם גמד. גמד
מופלא להפליא בהתחשב בכך שהדרך עד כה הייתה נורמלית לחלוטין.
"כן." עניתי, "כמובן." אך נראה שהתשובה הזאת לא סיפקה את הגמד
שהחל מחכך ידיו זו בזו בהביטו בהן.
- "נדמה לי שאינך מבין." אמר ולרגע הרים מבטו מידיו "חוששתני
שאתה נמצא על אמצע הדרך."
"הרי לא כך אמרתי לפני דקה קלה?" שאלתי בתמיהה.
הגמד עיקם את אפו, אך מיד נמלך בו על שעשה כך ומחק בעזרת ידו
את ההבעה הזאת מן הפנים שלו.
- "לא אדוני, עדיין אינך מבין." אמר.
"אינני מבין מה?" שאלתי.
- "את חומרת העניין אדוני." ענה.
"ומה כה חמור בו?"
- "העניין אדוני."
"העניין?" שאלתי, אגב הרמת גבה.
- "אמצע הדרך אדוני." ענה.
הבטתי בו שעה קלה, והוא, הספיק בינתיים לקנח את אפו, לצוד
פטרייה ולאכול אותה, ואף הוריד את מגפיו ונעל אותם בשנית.
התחלתי לחשוב שאני לא אקבל תשובה הגיונית מן הגמד הזה, אך אז
פצח הגמד את פיו:
- "אדוני. אם עומד אתה על אמצע הדרך, אינך יכול לנוע כלל.
למעשה, אדוני, סביר להניח כי תוותר למות כאן, על אמצע הדרך אם
לא תתקדם."
"ומה אפשר לעשות בעניין?"
- "קודם כל, אדוני, רצוי שתשכח לחלוטין ממקל ההליכה שלך. הרי
הלכת כמחצית הדרך בלעדיו, מה ימנע ממך ללכת גם את המחצית
השנייה?"
ישנו בכל זאת היגיון בדברי הגמד. אך לא הספקתי להגיע עד צלילות
הדעת במחשבה זו, וזה, הגמד, נעלם. אם לא היה נעלם הגמד כך סתם,
הייתי עוד עלול לשקול את דבריו ברצינות, אך משום שנעלם, אין כל
טעם בדבריו משום שנעלמו גם הם, יחד איתו.
אז נותרתי נשען על סלע באמצע הדרך בדיוק.
לאחר יומיים לערך, הרעב החל להציק והתחלתי מכרסם מאיברי-גופי.
לא היה העניין מלבב כלל. למעשה, היה העניין מכוער עד מאוד,
והותיר אותי פצוע באופן אנוש ומדמם על הסלע.
אף לא את הרעב כולו כיסה העניין ונאלצתי להודות כי הוא היה
מטופש למדי. אך משום שלא ניתן לעשות כעת שום דבר בנושא, גססתי
בשקט על הסלע מבלי להרים את קולי.
בבוקר שלמחרת, שהגיע לאחר לילה ללא שינה מצידי, הבנתי כי אני
הולך למות, והצטלבתי בידי האחת, באצבע אחת שנותרה עוד לא
מעוכלת אך נגוסה. את רגעי האחרונים נאלצתי להעביר בסבל. לא
מפני הכאב הפיזי, אלא מפני המחשבה שרק לפני יומיים פגשתי כאן
גמד בלתי הגיוני לחלוטין אך דבריו היו, ככל הנראה, דברי אמת.
התסכול שחוויתי בעקבות העניין היה מכעיס.
כעבור שעה ארוכה בה המשכתי מדמם על הסלע, הרגשתי כיצד כוחי
בעיניים פקוחות אינו טוב מכוחי בעיניים עצומות, ועל כן צמצמתי
עפעפיי.
את אותם רגעים אחרונים העברתי בהאזנה לקול נקישה מסתורי שהגיע
מכיוון הדרך. במאמץ עז פקחתי את עיניי והבטתי במקל ההליכה שלי,
אשר הלך לו, על רגלו האחת, על הדרך. אף הוא הגיע אל אמצע הדרך,
ומשראה כי עומד אני על אמצע הדרך, הלך את מחצית הצעד אל כיוון
סופה.