במלכודת העכברים שבפינת החדר, התפתל באי-נוחות זנב עכברוש
מעוקל.
הוא התרוצץ לו מצד לצד מן החריץ הקטן שבמלכודת, כך ברגעיו
האחרונים.
התכופפתי אליו והתבוננתי בו בדממת מוות.
הוא הבחין בכך שהייתי בסביבה, על אף הדממה, והשתטח כולו על
הריצפה.
"זה בסדר" אמרתי, "אני לא אפגע בך."
הזנב התרומם קלות וביצע חצי עיקול עם הקצה שלו לצד אחד, לאחר
מכן לצד אחר, ושב לאמצע הדרך, בערך.
"מסכן" מלמלתי, "כמה זמן אתה כבר פה?" שאלתי, אך הזנב, שעולמו
תלוי בין ארבעה כיוונים בלבד, אינו יכול לענות על שאלה כזאת.
מהר מאוד הבנתי כי שיחה בינינו תיבנה על בסיס "כן" ו"לא".
"אתה רעב?"
נענוע קל: ימינה-שמאלה, ימינה-שמאלה.
"אתה צמא?"
נענוע קל: ימינה-שמאלה, ימינה שמאלה.
"כואב לך?"
נענוע קל: מעלה-מטה, מעלה-מטה.
הבטתי בו לרגע, אגב הטיית ראש קלה ימינה, כבוחן את הסבל מנקודת
מבט נוספת.
"אתה צריך עזרה?"
"לא", אמר הזנב, "העכברוש שבי נלכד. כעת, עולמי מוגבל לארבעה
כיוונים בלבד. אינני רעב, אף לא צמא, והכאב אינו מייסר את
נשמתי. יודע אני, שימי כאן ספורים, ועל כן עושה אני מאמצים
לשחרר את העכברוש שבי. ייתכן שאצליח, וייתכן שנמות שנינו. כך
או כך, נשתחרר." אמר,
עשה סיבוב שלם ונתלש ממקומו.