מנסה לברוח ולא מצליחה.
מנסה לספר אך לא יכולה.
מנסה לא לכאוב, מנסה לסדר.
מנסה למצוא מישהו אחר.

מנסה למצוא אדם שיבין.
מישהו שלא יגיד "משהו פה לא תקין"
מישהו שאיכפת לו, שרוצה לעזור.
שיכניס בי חום ולא קור.

מרגישה שאף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה.
חושבת שכולם שונים - ומתה מבושה.
לא אומרת מי אני, הכל מכחישה.
רוצה לברוח, ללכת, לקחת חופשה.

מנסה לברוח מכל הצרות.
רוצה למצוא את עצמי בין השורות.
מנסה למצוא מישהו כמוני.
מנסה לא לראות את השוני.

והמישהו הזה לא נמצא, לא קיים
אך בסוף כן מצאתי, וזהו הים.
הים המבין, החם, האוהב.
שבלי אותיות, מחשבותיו כותב.

כל כך רוצה לא להרגיש.
כל כך רוצה להכחיש.
כל כך רוצה לא לסבול.
לא לבכות, לא לשרוט, לא לשאול.

רוצה להיות כמו כולם אך שונה.
אחת שכל אחד מבינה.
אחת ששקרים היא לא קונה.
אך בעצם לעזרה אני פונה.

אני בטח רוצה יותר מדי,
סתם עוד ילדה מפונקת.
אינני מסוגלת להסביר את תחושותיי,
גם ככה אני תמיד שותקת.

מאמינה באלוהים,
מאמינה באמונות טפלות, בים, בגלים,
בקוסמים, מכשפות ורוחות רפאים.
אך גם כך הם כולם ממני מתעלמים.

ולעזור באמת - אפחד לא מסוגל.
ואני נשארתי עוד גוזל בלי טיפונת של מזל.
ואם נדמה לך שהחיים הם דבר קל -
אז חבל... אבל עזוב, זה הכל במוחי המעורפל. (והמבולבל.)