הוא קצת אנטיפת, וקצת בכיין - הלבד שלי.
הוא עושה מה בא לו, כמה שבא לו,
בלי שיהיה לו אכפת.
הוא בא והולך אבל תמיד חוזר.
הוא בוהה בי בשקט המעצבן שלו,
ושותק.
והוא יודע כמה הוא כואב, והוא יודע כמה הוא קשה,
אבל הוא לבד, לא מחפש לבד אחר,
הוא לא רוצה יותר,
וטוב לו ככה - ללבד שלי.
מספיק לו להיות לבד.
כאילו אין עוד איש בעולם שיש לו את הלבד שלו.
הוא יושב ימים שלמים וכותב מילים שאיש לא יקרא,
והוא יודע - זה לבד לנצח,
אבל כבר לא אכפת לו.
הוא התרגל לכאב, והתרגל לדמעות,
הוא רגיל לגרום לי קצת לבכות.
הוא לבד, אפתי טיפה, לא ממש משנה לו כלום.
את הסיגריה האחרונה שלו הוא עישן מזמן,
מאז, הוא לבד קצת חסר משמעות.