חושך. דממה. גופי יושב בפינה. עיניי פקוחות לרווחה. צחוק הסטרי
מתפרץ אל תוכי ממרכז האולם. היא יושבת על הכיסא. לבנה כמו רוח
רפאים. עיניים שחורות, מרוחות במסקרה הנמסה בשטף הדמעות. סכין
ביד.
-ברוכים הבאים לתיאטרון. ההצגה החלה-
"די!" צרחה מקפיאה, ושוב דממה. גשם מתחיל לרדת משום מקום. כל
פחדיי עולים וצפים על פני השטח. הסכין החדה מתחילה את מסעה על
עורה החיוור. הכל מאדים. מסחרר. מחניק. הנני נאבקת בניסיון
להמלט מהאולם. המוצא אינו. אין דלתות. אין חלונות. רק גשם בלתי
פוסק מכה באדמה. היא מוחה את הדמעות עם אצבעותיה הדקיקות,
השבירות. בכיה מתערבב עם דמה. הדם כבר אינו מתלכד עם שום דבר.
הוא מטפטף לידה. היא אינה שייכת לו יותר.
-ברוכים השבים לתיאטרון. ההצגה ממשיכה-
פצעים בכל גופה. הפחדים, האיום, הקיום.
"דייי! אינכם זזים יותר. כעת אתם בשליטתי המוחלטת. אז הנכם
יושבים וצופים בי. אני אמשיך להוציא את דמי מגופי עד שיתרוקן
לחלוטין, ואז אני אמות. ואילו אתם תלכו הביתה, ותמשיכו להטביע
את יגונכם בסטייקים על האש ובירה שחורה. עיניים עצומות
לרווחה."
-ברוכים הבורחים לתיאטרון. ההצגה לא תסתיים לעולם-
"אני אהיה בקבר שחור, מבטיחה לכם! אך בינתיים יש הרבה מסקרה
שחורה למרוח על פניי ולהמשיך להפצע בתוך חשיכה מוחלטת.
וכשיידלק האור, כבר לא אהיה פה. אני."
האור נדלק. היא התרוממה מכסאה והשתחוותה לקהל. ברוכים הבאים
לתיאטרון. ההצגה הסתיימה.
וכעבור דקות ספורות ההמון הצוהל כבר התפזר במכולות השכנות.
תביא לי בירה שחורה וכמה סטייקים, כפרה.
הבטחת קבר שחור, ילדה. לא לשכוח. שמא לא יתמזג עם הקיום.
14.02.06
|