הקונפורמיות, אפילו לגופן של האותיות שלי היא חודרת. מסדרת
אותן כך שיזדהו עם יתר האותיות, בעל כורחן. הקונפורמיות שולחת
אותי למכולת לקנות לחם אחיד, הקפיטליזם ל"לחם לחם", לחם עם
תדמית כפרית בתרי זוזי. אני קונה גם חלב, אולי הבריטי יקפוץ
לקפה.
הבריטי הוא קולין. קולין הוא לא בחור ספציפי, תמיד יש קולין,
תמיד הם שותים קפה. בדרך כלל זה אצלי, לפעמים לא מתחשק לי
אצלי, לפעמים לא מתחשק לי בכלל. כשלא מתחשק לי בכלל החלב בבית
מקולקל. כשאני חורזת חרוזים, זה סימן רע. זה אומר שאני בחופש
מהזן המסוכן, יהיה מדוייק יותר לומר שזו תרדמת חלקית. ההגיון
ממשיך לפעול, אפילו מזכיר תדיר שזה מצב לא תקין, ומעבר לזה אין
כלום. כלום חשוב. העגלה נוסעת אין עצור ואני מזמן קפצתי.

אני נוטשת אותן אחת אחת, מאכזבת בכוונה, שינטשו כבר, בוחרת לי
חברים חדשים, מאוחר יותר קל יהיה להפטר מהם, אף אחד מהם אינו
נאמן מספיק כדי לשרוד את הנפילות שלי, איזה אושר, יהיה לי לבד.
לא ישאלו ולא יתעניינו, כמה אומללה אוכל להיות, דלתות חדשות של
אושר נפתחות בפניי.