עשר דקות , לא יותר - גם לא פחות.
זה בדיוק הזמן שהוא צריך עד שסוף סוף הוא ירים את השפורפרת.
איך הוא יגיד לה את מה שהוא מרגיש, האם היא תבין זאת?
או שאולי בעצם עדיף שלא. ואולי בכל זאת.
עשר דקות הוא צריך רק בשביל לתכנן את זה כמו שצריך,
הרי במקרה שלהם הם כבר טעו מספיק, ואולי גם עכשיו הוא טועה?
הוא ייקח את עצמו בידיים ויגיד לה שהוא עוד אוהב.
היא תגיד לו שהיא עם אחר, את זה הוא כבר יודע, אבל זה לא ממש
משנה.
עשר דקות לקח לו לאהוב אותה, וכבר עשר שנים הוא לא שוכח אותה.
היא תבכה, גם הוא בכה הרבה. עוד דמעה אחת לא תעשה את ההבדל.

עוד עשר דקות הוא ירים את השפורפרת, הפעם זה יקרה.
הוא יחשוב כמה יפה היה כשהם היו ביחד, היא תחשוב על הפרידה
הקשה והכואבת.
הוא ידע שהם נועדו זה לזו, היא בטוחה שהיא לא רוצה אותו.
ובכל זאת, עוד עשר דקות הוא ירים את השפורפרת ויחייג את אותן
ספרות שהאצבעות מחייגות לבד.
הוא לא מפחד, אין לו מה להפסיד - רק לסכן.
הרגע הגדול מגיע, האצבעות מתחילות לחייג, צליל החיוג רועש
מתמיד.

הוא יספור חמישה צלצולים והיא סוף סוף תענה.

"הלו? מי זה? הלו..."

עשר דקות, לא יותר- גם לא פחות.
זה בדיוק הזמן שהוא צריך עד שסוף סוף הוא ירים את השפורפרת.