שוב רעש הצעקות מעיר אותה. היא מכסה את ראשה בשמיכה ונושמת הכי
עמוק והכי חזק שהיא יכולה, מניחה את ידיה על אוזניה וצועקת
צעקה חרישית.

היא מנסה לברוח מהכול בעזרת מחשבות על ימים טובים יותר, אך
הכול נפסק כשלפתע דלת חדרה נטרקת, וכרוח סערה מתפרצת אימה
לחדרה בצעקות אימים שצורמות לאוזניה.
היא קמה מהמיטה והולכת לאמבטיה. היא נראית כמו רוח רפאים,
כיוון שמבטה ריקני ואדישותה בולטת לעיניי כולם.
היא פותחת את הברז ומניחה את ידיה תחת זרם המים, אוספת את המים
בידיה וטופחת אותם על פניה, וכך היא עושה כמה פעמים.
קור המים מעביר בה צמרמורות, אבל זה נעים לה. לפחות היא יודעת
שהיא עוד מסוגלת להרגיש.
מביטה בהשתקפותה במראה וקשה לה להאמין שזאת היא, הילדה שפעם
הייתה יפה עם שיער גולש ועיניים תכולות שצעקו אושר, עתה היא גל
עצמות עם שיער שחור כעורב שאין לו שום צורה ברורה, ועיניים
שנבלעות בפניה ואינן מביעות יותר דבר.

היא חוזרת לחדרה הקר כקרח, היא רגילה לקור, הוא לא מפריע לה.
היא לובשת את ה-טי-שירט והמכנס הראשון שנופלים לידיה, "מראה לא
מעניין אותי", כך היא טוענת, אך בפנים היא עוד מתגעגעת לבחורה
שהיא הייתה.
שמה עיפרון שחור שמסווה את עיניה הנפוחות מבכי וחוסר שינה,
ויוצאת אל בית הספר.
אין אף אחד שיאחל לה יום טוב או אפילו ישים לב לעזיבתה, יוצאת
וטורקת את הדלת אחריה.
נעמדת עם גבה אל דלת ביתה, שואפת את האוויר הקר לריאותיה,
לובשת את ברדס הז'קט שלה על ראשה ומתחילה ללכת בין השלוליות
שהצטברו על מפתן ביתה. הולכת בדרך הזאת אשר כל-כך מוכרת וכל-כך
לא נעימה לה.

מגיעה אל תחנת האוטובוס ובוהה ברצפה. בראש מציירת לעצמה את
היום שהולך לבוא ומתאפקת לא לקום ולברוח.
יש כמה אנשים מסביבה. כמו תמיד, לחישות והערות שנזרקות לכיוונה
לא פוגעות בה יותר, היא רגילה.
היא שומעת רעש של רכב כבד ומתחננת שזה יהיה האוטובוס, ואכן זה
כך.
עולה ומרגישה את מבטי הנוסעים ננעצים בה.
היא לא רוצה לחשוב מה עבר להם בראש באותו הרגע, למה סתם להטריד
את עצמה במחשבות מיותרות.
מתקדמת אל תוך האוטובוס, מוצאת כיסא פנוי ומתיישבת בו. מניחה
את תיקה תחת רגליה ומביטה מהחלון. היא אוהבת לראות את ביתה
מתרחק ונעלם ברקע. זה עושה לה טוב ומעלה חיוך קטנטן על פניה.
היא אוהבת לדעת שלפחות בשעות הקרובות לא תצטרך להתמודד עם
הריבים הלא נפסקים של הוריה.

אנשים רבים עולים לאוטובוס, ובשלב כלשהו היא נאלצת לקום על מנת
לפנות מקום לאיש מבוגר עם זקן לבן ארוך. שונאת לקום כי יודעת
שאז תצטרך לראות את פניהם של אלו שלא מסיטים את מבטיהם ממנה.
נעמדת על יד הדלת ומחכה בקוצר רוח שתגיע התחנה שלה. לאחר נסיעה
שהרגישה כנצח היא יורדת מהאוטובוס ומתחילה ללכת לבית הספר:
המקום אותו היא מתעבת מכל.

נכנסת בשערי בית ספרה. במבטים וצעקות היא מלווה לכיתתה,
מתיישבת על הספסל הריק בפינה, מניחה את ראשה על השולחן
ונעלמת.
צלצול רב עוצמה מתנגן באוזניה, וקבוצה גדולה של ילדים מתפרצים
לכיתה בצעדים חזקים. צחוק רועש ושיחות חסרות כל תכלית שנאמרות
בקול רם מידי.
עתה כולם ישובים והשיעור מתחיל. היא כהרגלה מוציאה מחברת
ומקשקשת, שקועה לגמרי ולא שמה לב למה שקורה מסביבה.
באותה העת המורה מתחילה לצעוק את שמה, וצחוק ילדים מלווה את
צעקת המורה. היא מרימה את ראשה ומבינה שהמורה פונה אליה... היא
לא יודעת את התשובה לשאלת המורה, אז מגיבה במשיכת כתפיה כסימן
לאי ידיעתה. המורה דוחקת בה לנסות לענות לה בכל זאת: "למה היא
לא עוזבת אותי? היא אוהבת לראות אותי מתפתלת?", חושבת לעצמה.
היא לא מגיבה ורק ממשיכה למשוך בכתפיה. זה מכעיס את המורה ומטר
צעקות ניתכות לעברה. היא לא מגיבה, רק סופגת את הצעקות, שעתה
מלוות בצחוק מלגלג מצד התלמידים. הצלצול גואל אותה, והמורה
עוזבת את הכיתה.

כולם עוזבים ועתה היא לבד יושבת ומסכלת מהחלון על האנשים האלו
שנראה שיש להם הכול.
השיעור הקודם גבה את מחירו ממנה ועתה היא לא יודעת אם תצליח
לספוג עוד התפרצות של צעקות לכיוונה, נראה שהמורים היום החליטו
להתנכל אליה.
מתחיל עוד שיעור והמורה פונה אליה באצבע מאשימה זוהי המחנכת
שלה איתה היא מנהלת יחסי שנאה, היא מתחילה להקריא רשימת הערות
ממורים נראה שלכולם יש מה להגיד, היא לא מבינה מה הטעם להציג
את מגרעותיה לראווה ומתחילה להרגיש שזה יותר מידי בשבילה, כולם
טוענים כי היא לא מצליחה להשתלב היטב בכיתה והיא שומעת כמה
תלמידים פורצים בצחוק, צעקה חנוקה נפלטת מגרונה "עזבו אותי!"
עתה כולם צוחקים, מתחילים להסביר שהם לא אוהבים אותה כי היא
"מוזרה" ואין להם שום עניין להתעסק איתה "תזהר אל תדבר עליה
היא עוד תרצח אותך", "תראה איך היא נראית רק המבט שלה עושה
צמרמורת ומה זה הבגדים האלו?" כולם מדברים עליה כאילו שהיא לא
שם והמורה?, המורה? מה יש לה להגיד היא כמו תמיד שותקת.
היא יושבת שם וסופגת הכול כל מילה נקברת בתוכה, "תפסיקו!!!",
היא רוצה לצעוק אך אין לה כוח היא רק ממשכיחה לשבת ולשתוק,
אגרופיה מכווצים וציפורניה חודרות אל עורה וקורעות אותו היא
מבינה שעוד רגע והיא תתחיל לדמם, עתה הידיים שלה רועדות מהחוזק
שבו היא מחדירה את ציפורניה לעורה
"'סתכלו עליה!!!" צועק אחד הילדים בזמן שהוא מצביע על אגרופיה
הרועדים כולם משתתקים ובוהים, שקט צורם אף אחד לא יודע מה
להגיד.

היא קמה לוקחת את תיקה ובורחת החוצה, היא רצה בכל כוחה הרוח
העזה פורעת את שיערה וטיפות הגשם נכנסות לעיניה, אך היא לא
עוצרת וממשיכה לרוץ באותו המרץ.
עתה היא ביער שנמצא סמוך לבית ספרה היא מפלסת את דרכה דרך
העצים הסבוכים במעלה הגבעה שמובילה לקצהו של ההר.
האדמה הבוצית מעטה את ריצתה ובגדיה אשר ספוגים במים מכבידים
עליה, היא מגיעה לקצה של ההר נופלת על ברכיה וחובטת באדמה
הבוצית.
היא צועקת כפי שלא צעקה מזמן, בכל כוחה בכל אוויר ריאותיה
צועקת כי מזמן איבדה את היכולת לבכות, צועקת כי זה הדבר היחיד
שנותר לה לעשות.

היא נעמדת ומתקדמת כמה צעדים עד שהקרקע מתחת לרגליה עומדת
להסתיים היא במרחק סנטימטרים ספורים מליפול, אין לה מה לאבד כל
דבר שטוב בשבילה היא מבריחה, עיניה מסתכלות מטה ובראשה רצים כל
הדברים שאנשים עשו לה, כל הכאב הנפשי והפיסי שגרמו לה, כל
השנאה שלהם וכל השנאה שלה כלפי עצמה.
לוקחת נשימה עמוקה ורועדת, ליבה פועם בחוזקה בחזה וגופה רועד
מהקור היא סוגרת את העיניים ומתכוננת לקפוץ, לוקחת תנופה ו...

מבינה שהיא לא מסוגלת, שזה לא בשבילה ושזאת בריחה.
מסתובבת ופונה אחורה בצעדים כבדים ואיטיים מגיעה לתיק שלה
מניחה אותו על כתפה והולכת.
יוצאת מהיער ונוסעת הביתה רטובה עד לשד עצמותיה, היא נכנסת
הביתה: שוב צעקות, היא מתעלמת הולכת לחדרה, מייבשת את עצמה
נשכבת במיטה, ונרדמת בעודה רועדת מהקור.

ובבוקר שוב רעש הצעקות מעיר אותה, היא מכסה את ראשה בשמיכה
ונושמת הכי עמוק והכי חזק שהיא יכולה, מניחה את ידיה על אוזניה
וצועקת צעקה חרישית.