אני זוכר את הזמנים שלפני המלחמה. זמנים שבהם אדם היה יכול
לדבר בחופשיות בביתו, ימים שבהם היה אפשר להביע רגשות אהבה
ומשיכה בציבור, שעות שבהן אדם היה יכול להקשיב למוסיקה כרצונו
כאוות נפשו. ימים יפים אלה היו, אך לא עוד, אין ימים יפים אחרי
המלחמה.
הכל התחיל לפני מספר שנים, כאשר העריצים המוסלמים  תקפו זה אחר
זה את אירופה השלווה, הג'יהאד השני הם צעקו ברחובות. כעת הגיעה
שעת הנקמה באפיפיור אורבן השני שהתחיל במסעות הצלב המזוויעים
כנגד ירושלים. "כבשתם את ירושלים אתמול? את לינדיספריים נכבוש
היום!"  הייתה סיסמתם. מדינות אירופה, זו אחר זו, השיבו מלחמה.
המזרח נגד המערב, השחור נגד הלבן, הטוב נגד הרע, היין נגד
היאנג, הקרב האינסופי בין ניגודים הרמוניים פרץ.
חומות האחווה נפלו כהרף עין. מגני השוויון והליברליזציה
המודרנית באירופה הפכו בין רגע מלוחמי חרות לתומכי הדיקטטורה.
קבוצות ניאו-נאציות הוציאו את ראשיהן מהחול וקראו למלחמת
גזעים. פשעי נאצה פרצו ברחובות פריז, כנסיות נשרפו בלונדון,
חובשי כאפיה נתלו ברחובות ברלין לנגד עיניהם של ההמון הזועם.
מטיפים רוחניים למיניהם בישרו על יום הדין, הראגנרוק
והארמגדון. ארצות הברית, ארצות הברית היקרה, מגינת הדמוקרטיה
והחופש, דממה. הטיסות מחוץ ליבשת נאסרו, הגבול עם מקסיקו נחסם,
היספאנים, שחורים, אסיאתים, מוסלמים ויהודים גורשו לדרום
אמריקה, והבידוד החל.
ימי הביניים המודרניים קמו לתחייה, הנצרות מעורבת באידיאולוגית
"האדם הלבן" החלה לחלחל בקרבם של ההמונים הרעבים לתשובות,
החושקים באובייקט שיאחד אותם שוב, שייתן להם הרגשת שייכות
ואחווה. הממשלה הבינה זאת, והעם קיבל את מה שהוא רצה. כנסיות
ניבנו לאורך כל מדינות ארצות הברית, קתדרלות עצומות התנשאו מעל
גורדי השחקים, פסל החירות נהרס ובמקומו נבנה צלב קיקלוף שקישט
את שמי ניו-יורק החדשה. ציירים, מוסיקאים, פסלים וסופרים שהיוו
בעבר את יסודות המחשבה החופשית, הפכו לכלי בידי הממשלה.
הומואים, לסביות ועוד סתירות של הטבע הוצאו להורג במתכונת
האינקוויזיציה, שריפה על המוקד, בעוון כפירה וכישוף. הוותיקן
החדש עלה בוושינגטון ומשרת הנשיא חפפה עם משרת האפיפיור. לא
עוד סנאטורים, אלא קרדינלים. לא עוד סוכני FBI, אלא
אינקוויזיטורים. לא עוד מושלים, אלא בישופים. דת ומדינה נשזרו
זו בזו כמו שתי וערב, הממשלה הבינה שזו הדרך היחידה לשלוט
בהמון המחפש מישהו להאשים. וככה, התחיל המילניום החדש. החלום
האמריקאי קם לתחייה בדמות הצלב הקדוש.
שם החל סיפורי. הייתי נער כשהמהפכה הקתולית החלה, רק נער
ממוצע. אך לצערי, המלחמה קטעה באכזריות את תקופת נעוריי. אבי,
שהיה תומך נלהב בזכויות ההומואים, נרצח לאחר שנתפס בכינוס של
אגודה מסוימת, שכונתה לאחר מכן בחדשות כ"כינוס האנטיכריסט,
הגרוע באותה מידה כמו הטקסים הפגאניים ביערות אירופה. משכב גבר
עם גבר, ריטואלים איומים ונוראיים ושיקוצים שלא נראו אפילו
במדור התשיעי של הגהנום". לאחר מכן, נכנעה אימי לשטיפת המוח של
החברה והצטרפה למנזר הרחק בדרום, לא ראיתי אותה מאז שעזבה.
אחים ואחיות לא היו לי, נותרתי לבד בעולם צבוע ומנוכר למצורעים
כמוני, נצרים לשושלות מתועבות שעבר זמנם בחשכת ימי הביניים
החדשים.
לאחר מספר חודשים של ניסיונות הישרדות כושלים ביותר, הצטרפתי
למחתרת. קראנו לעצמנו באותה תקופה "בניו של קופרניקוס". כן,
קצת יהירים היינו. היינו קבוצה מאורגנת למדי בעלת מספר רב של
חברים, אנשים כמוני, מנודים, כופרים ובני מיעוטים.
למרות שרוב המדינה נפלה לתעמולת התקשורת, עדיין נשארו מספר
מצומצם יחסית של ברי דעת שהחליטו לא לקבל עליהם את מרות
השלטון. ההירארכיה שלנו לא הייתה מסודרת כל כך בגלל האופי
האנרכיסטי של קבוצתנו, אך זה לא מעיד על כך שלא היינו
מאורגנים, רק פזיזים. לא בחלנו באמצעים, אלימים ככל שיהיו,
כנגד העריצות. המטרה הבאה הייתה לחסל את הבישופ המקומי, כי כמו
שאמרתי, לא בחלנו באמצעים. טרור או לא טרור, העיקר
האידיאולוגיה. וכך יצאנו, אני ועוד שני אחים לנשק לעבר יער
אפלולי שמידע מודיעיני הודיע לנו יום קודם שעל דרך העפר הסמוכה
ליער תעבור מכוניתו של הצורר. המשימה לא הייתה אמורה להיות
מסוכנת, מסובכת או מתוחכמת במיוחד. המטרה הייתה להיות במקום
הנכון בזמן הנכון, ללחוץ על ההדק הנכון ולחכות לרעש הגואל של
מכונית משוריינת המתנפצת לחלקיקים.
ישבנו על גבעה קטנה וחשוכה, מוקפים עצים עבי גזעים, שלושה
לוחמי חופש גאים. הלילה ירד, חצי סהר עלה לשמיים, ואנחנו
חיכינו. היא הגיעה. מכונית שחורה ומפוארת שהתאימה בצורה מפליאה
לאווירה הלילית והמסתורית. הנה הגיע הרגע, קליק קטן של פתיחת
נצרה, קול עמום של אוויר נחתך באכזריות, והפגז יצא מלוע מכונת
ההרג. הפגז פגע כמה מטרים לפני המכונית הנוסעת. חריקת בלמים
מחרישת אוזניים נשמעה והדלת האחורית של המכונית נפתחה. ממנה
קפץ הבישופ בתנועה אלכסונית שהזכירה מאוד את כלי הרץ במשחק
השחמט, שאולי מזה נבע שמו. הצורר נפל על הכביש בחבטה עזה. שני
חברי לקרב ברחו מיד, מחשש שהשלטונות יגיעו לאזור. אך אני
נשארתי נטוע במקומי, מביט במחזה הנפלא. אך ברגע אחד, התרומם
הבישופ מן הקרקע בעצלתיים, לאט ובביטחון.
באותו רגע ראיתי אותו במלוא הדרו, גבר חסון, גבוה, בעל שיער
חום מקורזל, 'בחור מרשים', הייתי מציין אם הסיטואציה לא הייתה
כה גרוטסקית. פניו היו מפוחמים ובגדי הכמורה היוקרתיים קרועים
ובלויים מהפיצוץ. התקרבתי אליו כדי לסיים את שהתחלתי. שלפתי את
אקדחי מנרתיקו ונעמדתי פנים אל פנים מול איש זה. הרמתי את ידי
במטרה לשלוח את נשמתו לגן-עדן המיוחל אך ברגע אחד הוא פתח את
פיו והתחיל לדבר, דיבור רעוע, קשה, של בן אדם ששום דבר כבר
אינו יכול להפתיע אותו.
"בשביל מה אתה נלחם?" הוא שאל.
הייתי המום, ציפיתי לשמוע תחינות על חייו ובמקום זאת קיבלתי
שאלה שתשובתה ברורה מאליו בשבילי. החלטתי לענות עליה, מכיוון
שלא הזדמן לי להטיח האשמות באנשים מזן זה וזאת הייתה הזדמנות
מושלמת.
"בשביל מה אני נלחם?! בשביל אבי, שנרצח! בשביל אמי, שאיבדה את
שפיותה! בשביל החופש, השוויון, הדמוקרטיה! כל הערכים שקברתם על
ידי רודנות! בשביל העם הזה, שפעם היה כה גאה ועכשיו הוא לא
שונה מספרד הנוצרית שבה נשרפו אנשים ישרים בעודם בחיים רק מפני
שהעיזו להביע את דעתם! בשביל כל זה אני נלחם!"
"עניין השריפות על המוקד הוא עניין בירוקראטי לחלוטין, אבל מה
הם אמות המוסר שלך?" קולו היה בטוח ושליו, נראה כאילו מנותק
מהאירועים שמסביבו.
"מה זאת אומרת?! ערכי המוסר הגלובליים, לא לרצוח, לא לגנוב,
בעיקרון עשרת הדברות של משה הן דוגמה מצוינת לערכי מוסר"
עניתי.
"בעשרת הדברות מצוי גם האיסור על עבודת אלים זרים, האם גם זה
חוק מוסרי בעיניך?"
"איני חושב, מכיוון שלכל בן אדם קיימת הזכות לבחור במה להאמין
ובמה לא" משום מה תחושת הכעס שבי פגה כמעט לחלוטין, לאיש הזה
עדיין מגיע למות, אבל כבר לא הרגשתי את השנאה האישית אליו.
"ולבן אדם לא קיימת הזכות להחליט האם לרצוח או לא? או האם
לגנוב או לא?"
"לא, מכיוון שדברים אלה פוגעים באחרים, בסביבה, בחברה"
"ועבודת האלילים פוגעת באל הכל יכול, אדוננו. ואני אומר לך,
האל יודע יותר טוב ממך, ממני ומכל אחד אחר את אמות המוסר
הגלובליות. מכיוון שהוא קיים נצח נצחים ואינו נתון למרות של
שום חברה ושל שום נורמות"
"אז מה אתה אומר בעצם? שמכיוון שאני לא קיים נצח נצחים ואני רק
שבריר שנייה מהקיום האינסופי של האל הכל יכול, אמות המוסר שלי
מעוותות?!" שוב החלו להציף אותי רגשות הזעם על יומרנותו
ויהירותו של איש זה.
"אתה תמים, ילד. אנחנו באנו ליצור עולם חדש, עולם שבו אנשים
אינם צריכים לחשוב בשביל עצמם, כי אנחנו חושבים בשבילם. אמות
המוסר שלך פגומות מיסודן, מכיוון שהן מתייחסות אך ורק לידע
אישי, לניסיון שאתה צברת בחייך, או במה שלימדו אותך. אך החכמה
האלוהית קיימת ואז ומתמיד. לא משנה אם אתה מאמין באל או לא,
אתה חייב להודות שמה שנראה כמקובל בעיניך כרגע לא היה מקובל
לפני מאות שנים, וגם לא יהיה מקובל בעוד מאות שנים. יתכן מאוד
שבעוד מאה שנה, אם לא הייתה פורצת המלחמה, מחקרים מדעיים היו
מגלים את קיומם של גן עדן והגהנום. ומה היית אומר אז? ואולי
מחקרים בעוד אלפי שנים יגלו שהריבוי בהיוולדות ילדים הלוקים
באוטיזם נובע מריבוי משכב גבר עם גבר? אתה אינך יכול לדעת מה
יתרחש ומה התרחש, לכן עדיף לך להשאיר את המחשבה לאל הנצחי."
"אז אתם מתכוונים ליצור עולם של בורים?! של רובוטים?! מפעל
לבני אדם?!"
"הבורות היא מן האל, אמר פעם אדון  חכם אחד."
את זאת כבר לא יכול הייתי לסבול. הרמתי את ידי ובלחיצה קלה על
ההדק ריסקתי את מוחו של הבישופ על הכביש. עלי לא יעבדו תעמולות
פרו-נוצריות, לא ולא! אני יודע מה טוב בשביל האנושות, אני יודע
מה הן הערכים הנכונים, אני יודע מה בני אדם צריכים בשביל שיהיה
להם טוב, ושאף אחד לא יקבע אחרת.