ילדה קטנה, ילדה נמוכה
נפלה לבאר, מצאה לה חבר.
קראה לו שמעון
ניפחה לו בלון
בכל חלק מהגוף
אבל לא בפרצוף.
ירד לו דם
הוא מכוער לעולם
הוא כבר לא יכול לשחק
לחבק, לנשק.
אבל לא נורא
הוא ממילא נמצא
בבאר עמוקה
מתחת לאדמה.
ואם יום אחד
הילדה תתלוש לו יד
להרביץ לה חזק או בכלל
שמעון- לא יוכל.
היא הפשיטה אותו
עשתה בו דברים
שינתה לו את הפנים,
וגם- שרה לו שירים.
בסוף, היא מצאה, דרך יציאה
היא גוררת אותו איתה
החוצה, כמו בובה.
עכשיו היא עייפה
צמאה, רעבה
היא מסתכלת על שמעון
על כל בלון ובלון
שותה ממנו, שותה המון
אך, היא עדיין רעבה
והוא מגרה אותה
אז היא חושבת
לחיות בכיף הוא לא יכול
והחליטה, אותו לאכול.
הראש היה טעים
הישבן- עסיסי
הרגליים יבשות
הידיים רזות.
אבל היי! מה איכפת לה?
היא כבר לא רעבה
היא עושה גרפס
מרעידה את האדמה
וזהו, נגמר
אין מה לספר
היא יצאה משם
לחפש, חבר אחר.
[נכתב ב 6 בינואר,
2005]
|
