היה היו פעם, לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה רחוקה יותר מהאופק,
נסיך ונסיכה.
בכל העולם היו רק שלושה דברים שהנסיכה אהבה, שינה, אכילה ואת
הנסיך. הנסיך מצידו אהב כל מה שגרם לו לשכוח את עצמו. לרוב זה
היה מסתכם במוזיקה רועשת.

הנסיכה רצתה להיות נאהבת על ידי הנסיך, אך לא ידעה איך. לכן,
הלכה הנסיכה אל המלכה לשאול בעצתה.
"הו, שליטת האדמה והשמיים הנשגבה מכל, האם יורשה לי לגשת
אלייך?" שאלה הנסיכה.
"את יכולה לקרוא לי אימא," אמרה המלכה, "מה את רוצה?"
"יש נסיך שאני אוהבת יותר מהכוכבים מעל, כיצד אוכל לגרום לו
לאהוב אותי?" שאלה הנסיכה.
"יש לו חברה?" שאלה המלכה בחזרה והנסיכה הנידה בראשה. "וחברות
לשעבר?"
"רבות מספור." ענתה הנסיכה.
"אם כן, הרגי את כולן." אמרה המלכה, "נסיכים נוטים לשמור רגשות
כלפי נשים מעברם."
הרגה הנסיכה את כל חברותיו לשעבר של הנסיך. הנסיך חשב להזיל
דמעה או שתיים, אולם בסוף החליט שלא. הוא חזר למוזיקה שלו וכתב
שיר נוגה על אהבה ומוות.

הנסיכה רצתה לשאול את אימה מה עכשיו, אך זו יצאה בדחיפות
למשימה בממלכה אחרת. בלית ברירה פנתה הנסיכה אל אביה.
"הו, אבי היקר, התוכל לעזור לי?" שאלה הנסיכה.
"חשבתי שאחרי שנים בהן לא לקחתי חלק בגידולך, הבנת כבר שאין
לפנות אליי בצרותייך." אמר האב, שכתרו ותוארו נלקחו ממנו לאחר
הגירושין, יחד עם הארמון ושלושה זוגות גרביים.
"אבל, אבא, אימא רחוקה ואיני יודעת כיצד להתחבב על אהובי!"
הפצירה הנסיכה.
"אני עם האל עכשיו," אמר האב, "איני עוסק באהבה."
"אבל אם הוא לא יאהב אותי, אתאבד, והאל לא יאהב אותך אם תסית
אותי לכך." ניסתה הנסיכה.
"בסדר," אמר אביה. "מה הדבר שהוא הכי שונא?" שאל.
"את עצמו." ענתה הנסיכה, "וריח של קלמנטינות."
"אם כך, אל תיראי כמוהו ואל תריחי כקלמנטינה." אמר האב.
"לא להשפריץ על עצמי פירות הדר ולא לעשות ניתוחים מסובכים
לבניית איבר מין והשתלת שיערות על הפנים?" שאלה הנסיכה.
"כן." אמר האבא וחזר אל ספרי הקודש שלו, שלוו באיורים צבעוניים
של בתולות קדושות.

הנסיכה לא נראתה כמו הנסיך ולא הריחה כמו קלמנטינה, אך עדיין
הנסיך לא התעניין בה. מובן שהיא יצרה איתו קשר, גם בחרה את
מיטב יוניה כששלחה לו מכתבים, אולם הנסיך לקח ברצינות רבה מדי
את דבריו של אפלטון. הנסיכה האמינה בכל ליבה שפטיש בראש יגרום
לנסיך להבין, אך
האדם-המכובד-מאוד-בעל-התואר-החשוב-בהחלט-שלא-היה-צריך-להישכח-ולצערנו-כן,
שהיה אחראי ללימודיה, אמר לה שדברים מעין אלו גורמים לנסיכים
למות.

פנתה הנסיכה לאדם האחרון שיכולה הייתה לשאול בעצתו. אדם זה היה
בעצם גמל.
"גמל, גמל, אתה חייב לעזור לי!" אמרה הנסיכה.
הגמל לעס את ארוחת הצהריים שלו.
"הנסיך שאני אוהבת לא אוהב, אבל אני רוצה שהוא יאהב!" היא
המשיכה.
הגמל לעס את ארוחת הצהריים שלו.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלה הנסיכה, "הרגתי כבר את חברותיו
לשעבר ולא גרמתי לו לשנוא אותי!"
הגמל ירק.
"אמור מה עליי לעשות!" ציוותה הנסיכה בכעס.
הגמל התיישב וכתב לה פתק שאומר כי הוא רק גמל. הנסיכה לקחה מקל
והכתה בגמל.
"מוות." מלמל הגמל.
"אתה יכול לדבר?" הופתעה הנסיכה.
"ביקשת ממני לדבר, למה את מופתעת?" שאל הגמל.
"ציפיתי שתצביע על דלי או משהו שאחרי שתשתה ממנו תזכה ביכולת
הדיבור." ענתה הנסיכה, "אנו אמנם באגדה, אך גמלים טיפשים מכדי
לשאת דברים."
"לידיעתך," אמר הגמל, "גמלים הם יצורים נורא אינטליגנטיים."
"כן, כן," אמרה הנסיכה בלעג, "תכף גם תגיד שגמלים הם גדולי
המתמטיקאים בעולם והחיות החכמות ביותר ושהסיבה היחידה שהם
מתנהגים כטיפשים היא כי לא רוצים שיחברו אלקטרודות לראשם."
"מוות." מלמל הגמל וצנח על רצפת האורווה.

הנסיכה עזבה את הגמל, הלכה אל חדר המשחקים המלכותי, פתחה את
הארון והוציאה את הרובה שלה. היא ירתה בנסיך והנסיך מת. הנסיכה
שכנעה את עצמה שלו היה לו זמן, היה יוצא בהכרזת אהבה אליה. וכך
היא חיה לה בלי ייסורי מצפון ובלי חיבה יתרה למעלי גירה, שהפכו
לחיות היחידות שהורשו לאכילה ברחבי הממלכה, עד עצם היום הבא.