קרה לכם פעם שמצאתם שקית של פופקורן למיקרוגל בארון המטבח?
יכול להיות שלא ידעתם שזה שם, ויכול להיות שקניתם את זה רק
אתמול ונזכרתם עכשיו בחבילה הצנומה שמכילה גרגירים מלוחים
בעיסת חמאה, שנראית במצב הזה די דוחה, אבל רק שלוש דקות במיקרו
יעשו לה פלאים.
נגיד שהיום יש חופש מבי"ס, או שהברזתם מהעבודה, או שעכשיו סתם
צהרים נטול תוכנית מיוחדות.
נגיד שזפזפתם עכשיו בטלויזיה, ומצאתם בערוץ הסרטים סרט ישן
שראיתם פעם, או בכלל משהו שתמיד רציתם לראות ולא יצא לכם. נגיד
שגיליתם שבדיוק עוד 5 דק' הסרט מתחיל, אחרי הפרסומות.
עכשיו, נגיד שלא בא לכם להשתין ואתם גם קצת רעבים.
אתם הולכים למטבח.
במקרר אין שום דבר מעניין אז אתם עוברים לארונות. מחפשים משהו
שלא לוקח הרבה זמן להכין ועם זאת מספק. הפופקורן עונה בול על
הדרישה הזאת, לכן הוא המאכל הרשמי של הקולנוע - זול, מגיע
בכמויות גדולות, ובעיקר גורם לך להיות צמא לכוס גדולה של קולה.
(וגם הקרטון הוא שטח פרסום מצוין)

הסתכלתם פעם על פופקורן במיקרו?
אני מתכוונת - באמת התבוננתם בשקית מסתובבת לה שלוש דקות בחלל
הצר שמואר בנורה צהובה?
כולם יודעים לפתוח את שקית הניילון, עם סכין או עם השיניים,
לשים על המגש במרכז המיקרו וללחוץ על כמה כפתורים, אבל מי באמת
נשאר להסתכל, להתבונן בשקית התופחת לה לאיטה, שבה כל גרגיר
שמתפוצץ גורם לה להיראות כמו יצור חי שסובל מבעיות עיכול
מסוימות.
מי שמסתכל טוב יכול לשים לב לפתח הצר של השקית, שנושף אדים
שקופים על דלת המיקרו בכל פעם שהוא מגיח מסיבובו האיטי. האם
הוא מנסה להגיד לנו משהו? האם השקית אוהבת בכלל להיות במיקרו?
שקית הפופקורן מזכירה לי תסכול של חיה שרודפת אחרי זנבה, ולא
יודעת בעצם שלעולם לא תצליח לתפוס אותו, קרוב אך רחוק.
כבר רואים את הסוף, השקית נושמת יותר ויותר בכבדות, ו... הנה -
צלצול הפעמון.
אז תשלפו את השקית מהר מהמיקרו. חלק מכם, אלה שלא אוהבים ללכלך
את הידיים, ואף פעם לא שותים מהבקבוק, ישפוך את תכולת השקית
לקערת פלסטיק. החלק השני יסתפק בלאסוף חופן של פופקורן חם
וטעים ישר מהשקית.
בתיאבון!